אדריאנוס והנוטע הזקן Hadrian and the old planter

לִפְנֵי הַרבֵּה מְאוֹד שָׁנִים שָׁלְטוּ הָרוֹמָאים על אֶרץ יִשׂרָאֵל. Many, many years ago, the Romans ruled over the land of Israel. הַמֶּלךְ הָרוֹמָאי אַדְרִיָנוּס הָיה מֶלֶךְ חָזק וְעָשׁיר וְהִתגוֹרֵר בְּאַרמוֹן מְפוֹאָר. The Roman king Adrianus was a strong and rich king and lived in a magnificent palace. הוּא אָהב את נוֹפֵי הָאָרץ וְנָהג לְטַיֵיל בּהּ. He loves the landscapes of the country and used to travel there.

פַּעם אַחת טיֵיל אַדְרִיָנוּס בִּטְבֶרְיָה לְיַד הַכִּנֶרת, וּלְפֶתַע רָאה אישׁ זָקֵן מְאוֹד עוֹמֵד כָּפוף וְחוֹפֵר בּוֹרוֹת כְּדֵי לִנְטוֹעַ עֵצים. Once Adrianus was traveling in Tiberias near the Sea of Galilee, and suddenly he saw a very old man standing bent over and digging holes to plant trees.

הִתְפַּלֵא אַדְרִיָנוּס לִראוֹת אישׁ זָקֵן, נוֹטֵף זֵיעָה, עוֹבֵד קָשֶׁה כּל כּך. Adrianus was amazed to see an old man, dripping with sweat, working so hard.

הוּא פָּנה אֵלָיו בְּטוֹן מְלַגלֵג וְאָמר: He turned to him in a mocking tone and said:

"סַבָּא! לוּ הָייתָ חָרוּץ וְלוּ עָבדתָ בִּצעירוּתך כְּשֶׁהָייתָ חָזק וּמְלֵא כּוֹחַ, If you were diligent and worked in your youth when you were strong and full of strength,

לֹא הָיִיתָ צָריך לַעֲבוֹד בְּזִקנָתךָ; הָיִיתָ יָכוֹל לָשֶׁבת עַכשָׁיו בִּמנוּחה וְלֵיהָנוֹת מִן הָעֵצים." You did not need to work in your old age; You would be able to sit back now and enjoy the trees."

הִזְדַקֵף הַזָקֵן וְרָאה את אַדְרִיָנוּס הַמֶלך עוֹמֵד לְפָנָיו. The old man stood up and saw King Hadrian standing before him.

הַמֶלך הָיה לָבוּשׁ בִּגְדֵי מַלכוּת, וּמִסביבוֹ ניצְבוּ עֲבָדָיו הַמְסוּרים וְנִפנְפוּ בִּמניפוֹת כְּדֵי לְהָפיג אֶת הַחוֹם הַכָּבֵד שֶׁשָׂרר בְּאוֹתוֹ יוֹם. The king was dressed in royal robes, and around him stood his devoted slaves, waving fans to dispel the heavy heat that Shur had come.

עָנה הַזָקֵן וְאָמר: The old man answered and said:

"אֲדוֹני, גם כְּשֶׁהָייתי צָעיר עָבַדתי, אֲבל אֵיני חָדֵל לַעֲבוֹד גם הַיוֹם. "Sir, even when I was young I worked, but I have not ceased to work even today.

אֲנִי מְבָרֵך את הָאֵל על שֶׁגם עַכשָׁיו, בְּזקנָתי, אֲני יָכוֹל לַעבוֹד, וַאני מִסתַפֵּק בְּמה שֶׁנָתן לי אֱלוֹהִים." I bless God that even now, in my old age, I can work, and I am content with what God has given me."

שָׁאל הַמֶלך אַדְרִיָנוּס את הָאִישׁ: King Adrianus asked the man:

"בּן כַּמה אַתה, סַבּא?"

עָנה לוֹ הַזָקֵן:

"בּן מֵאה שָׁנים אָנוֹכי." "One hundred years old."

צָחק הַמֶלך וְאָמר: The king laughed and said:

"אַתה בּן מֵאה שָׁנים וְחוֹפֵר בּוֹרוֹת כְּדֵי לִנטוֹעַ עֵצים? "Are you a hundred years old and digging holes to plant trees? הַאִם אַתה חוֹשֵׁב שֶׁתִחיֶה עוֹד הַרבֵּה שָׁנים, Do you think that you will live for many more years,

וְשֶׁתִזְכֶּה לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת הָעֵצים הָאֵלה? And that you will be able to eat the fruits of these trees? לֹא כְּדַאי לְךָ לַעֲבוֹד קָשֶׁה כּל כָּך, מִמֵילָא לֹא תּוּכַל לֵיהָנוֹת מֵהם." You should not work so hard, you will not be able to enjoy them anyway. "

עָנה לוֹ הַזָקֵן בְּנַחת: The old man answered him with relief:

"אֲדוֹני הַמֶלך, אֶפשָׁר שֶׁאֱלוֹהים יִרצֶה לְהַעניק לי עוֹד שְׁנוֹת חַיִים רַבּוֹת וְאָז אֶזְכֶּה לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת עֲצֵי הַתְאֵנה שֶׁאֲנִי שׁוֹתֵל, וְאִם לֹא – יֵיהנו בָּניי מִפֵּירוֹת הָעֵצים. "My lord the king, I will allow God to grant me many more years of life so that I will be able to eat the fruits of the fig trees that I am planting, and if not - my sons will enjoy the fruits of the trees. כְּשֶׁאֲנִי בָּאתי לָעוֹלָם מָצָאתי בּוֹ עֲצֵי פְּרי שֶׁנָטעוּ אֲבוֹתיי לְמַעני; כָּך גם אֲנִי נוֹטֵעַ לְבָניי וְלִבְנֵי בָּניי אַחרֵיהֶם. When I came into the world I found in it fruit trees planted by my fathers for me; So also I plant to my sons and to my sons my sons after them. אַל לוֹ לְאָדם לִדאוֹג רק לְעַצמוֹ, הוּא חָיָיב לִדאוֹג לְבָנָיו וּבִכלָל לַדוֹרוֹת הַבָּאים." A man must not take care of himself only, he must take care of his sons and in general for future generations. "

שָׁמַע אַדְרִיָנוּס את דִברֵי הַזָקֵן וְחָשׁב בְּלִבּוֹ: Adrianus heard the words of the old man and thought in his heart:

"אֵיזה זָקֵן חָכם עוֹמֵד לְפָניי וַאני זִלזַלתי בּוֹ." "What a wise old man stands before me and I despised him."

וְלַזָקֵן אָמר: And the old man said:

"אִם תִזְכֶּה לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת הָעֵצים שֶׁאַתה נוֹטֵעַ עַכְשָׁיו, אָנא הוֹדַע לִי על כָּך." "If you get to eat from the fruit of the trees you are planting now, please let me know."

עָברוּ שָׁנים רַבּוֹת וְהַזָקֵן עוֹדֶנוּ חי. Many years have passed and the old man is still alive.

קוֹמָתוֹ שָׁחה, קְמָטִים עֲמוּקים נֶחרְטוּ בְּפָנָיו וְיָדָיו רָעדוּ. His stature swam, deep wrinkles were etched in his face and his hands trembled.

גָדלוּ הָעֵצים וְעָשׂוּ תְאֵנים. The trees grew and made figs.

יוֹם אֶחָד נִזכַּר הַזָקֵן: One day the old man remembers:

"הִגיעַ הַזמָן שֶׁאֲמַלֵא את בַּקָשׁתוֹ שׁל הַמֶלך וְאוֹדִיעַ לוֹ שֶׁזכיתי לֶאכוֹל מִפֵּירוֹת הָעֵצים שׁנָטעתי." "The time has come for me to fulfill the king's request and let him know that I have been privileged to eat from the fruit of the trees I have planted."

מילֵא הַזָקֵן תְאֵנים בַּסַל וְעָלה אֶל אַרמוֹנוֹ הַמפוֹאָר שׁל הַמֶלך. The old man filled figs in a basket and went up to the king's glorious palace.

בְּשַׁער הָאַרמוֹן עָמדוּ הַשוֹמרים לְבוּשֵׁי מַדים וְלא נָתנוּ לוֹ לְהיכָּנֵס. At the palace gate the guards stood in uniform and did not allow him to enter.

אָמר לָהם הַזָקן:

"הַמֶלך אַדְרִיָנוּס הִזמין אוֹתי לָבוֹא אֵלָיו." "King Adrianus invited me to come to him."

פָּתְחוּ לְפָנָיו הַשׁוֹמרים אֶת הַשַׁער וְהוֹבילוּ אוֹתוֹ אל הָאוּלָם שֶׁבּוֹ הָיוּ מְקַבּלים את אוֹרחֵי הַמֶלך. The guards opened the gate for him and led him to the hall where they were receiving the king's guests.

בִּקצֵה הָאוּלָם יָשׁב הַמֶּלֶךְ אַדְרִיָנוּס על כֵּס הַמַלכוּת. At the end of the hall sat King Adrianus on the throne.

ניגַשׁ הַזָקֵן לְמַרגְלוֹתָיו שׁל אַדְרִיָנוּס. The old man approached Adrianus' feet.

לֹא הִכּיר אוֹתוֹ הַמֶלך וְשָׁאל: The king did not recognize him and asked:

"מי אָתה וּמה סיפּוּרְךָ?" "Who are you and what is your story?"

עָנה לוֹ הַזָקֵן: The old man answered him:

"אֲדוֹני הַמֶלך, לִפְנֵי שָׁנים רַבּוֹת פָּגשׁתָ אוֹתי בִּטְבֶרְיָה, לְיַד הַכּנֶרת. "My lord the king, many years ago you met me in Tiberias, near the Sea of Galilee. רָאיתָ שֶׁאֲני חוֹפֵר בּוֹרוֹת כְּדֵי לָטַעת בָּהֶם עֵצים. You saw that I dig holes in order to plant trees in them.

לָעגתָ לי – חָשׁבתָ שֶׁלֹא אֶזְכֶּה לֶאכוֹל מִן הַפֵּירוֹת, וּביקַשׁתָ שֶׁאִם אֶחְיֶה וְאֶזְכֶּה לְכָךְ, אָבוֹא לְהוֹדִיעַ לְךָ. You mocked me - you thought that I would not be able to eat from the fruit, and you asked that if I live and will be able to do so, I will come and let you know.

וְהִנֵה זִיכּה אוֹתי הָאֵל וּבֵירך אוֹתי בְּשָׁנים רַבּוֹת, וְגַם זָכיתי לִטעוֹם את טַעמָן הַמָתוק שֶׁל הַתְאֵנים. And behold, God has blessed me and blessed me for many years, and I too have been privileged to taste the sweet taste of the figs.

עַכשָׁיו הֵבֵאתי מִן הַתְאֵנים גם לְךָ, כְּדֵי שֶׁגם אַתה תֵיהָנֶה מֵהן." Now I have brought you figs from the fig trees, so that you too may enjoy them. "

כָּךְ אָמר הַזָקֵן וְהִגישׁ אֶת סַל הַתְאֵנים לַמֶלך בְּכַפּוֹ הָרוֹעֶדת. Thus said the old man and handed the basket of figs to the king with his trembling hand.

הִתרַגֵשׁ הַמֶלך לְמַראֵה הָאישׁ וְנִזְכַּר בִּפגישָׁתם. The king was moved by the sight of the man and remembered their meeting.

קָרא לַעֲבָדָיו וְציווה עֲלֵיהֶם: He called his servants and commanded them:

"הָביאוּ לַזָקֵן כִּיסֵא מוּזְהָב לָשֶׁבת עָלָיו. "Bring an old man a golden chair to sit on."

קחוּ את סַלוֹ, רוֹקנוּ מִתוֹכוֹ את הַתאֵנים וְשׂימוּ בִּמקוֹמָן מַטבְּעוֹת זָהב." Take Salo, empty the figs out of it, and put gold coins in its place. "

תָמהוּ הָעֲבָדים מַדוּעַ מַגיע לַיהוּדי הַזָקֵן הַכָּבוֹד הָרַב הַזֶה, וְשָׁאלוּ את הַמֶלך לְפֵשׁר הַדָבר. The slaves wondered why this very honorable old Jew was coming to the king, and asked the king to explain the matter.

הִסבּיר לָהֶם אַדְרִיָנוּס: Adrianus explained to them:

"אִם אֱלוֹהים כִּיבֵּד את הָאישׁ הַזֶה, הֶעניק לוֹ שְׁנוֹת חַיִים וְחָכמָה עֲמוּקה לְהָבין שֶׁאָדם חַיָיב לִדְאוֹג לְבָנָיו וְלִבנֵי בָּנָיו שֶיִּחיוּ אַחרֵי מוֹתו, וַדַאי שֶׁגם אֲני צָריך לְכַבֵּד אוֹתוֹ." "If God honored this man, he gave him years of life and deep wisdom to understand that a man must take care of his sons and the sons of his sons who are his sons and his sons."