×

Ми використовуємо файли cookie, щоб зробити LingQ кращим. Відвідавши сайт, Ви погоджуєтесь з нашими правилами обробки файлів «cookie».


image

At the Crossroads by Ahad Ha'am (Asher Zvi Ginzberg) - על פרשת דרכים, אחד העם, Slavery in Freedom, part 1 - עבדות בתוך חירות א

Slavery in Freedom, part 1 - עבדות בתוך חירות א

עבדות בתוך חירות*

מאת אחד העם

סופרינו בלשון המדינה, הקוראים מלחמה על 'חובבי ציון', יחשבו לאפשר להסתפק גם במלחמתם זו בכלי־נשק קלים שהורגלו להשתמש בהם לפנים בהלחמם מלחמת 'ההשׂכלה' עם 'מורדי האור' : תחת לבקר דעותינו מצד תכנן ולהראות לנו טעוּתנו בראיוֹת מן ההגיון והמציאוּת, הם אומרים לבטל אותנו על ידי שמות מפורסמים, להטיל אימה עלינו, בהראותם עד כמה רחוקים אנו בדעות מאחינו שבמערב וחכמיהם.

ולא ישׂימו אל לבם, כי בין אנשי מלחמתם אלה החדשים ישנם רבים היודעים גם הם פרק בהשׂכלת המערב, היודעים איפוא גם הם, כי פעמים שגם 'פרופיסורים' מדבּרים דברים שאין להם שחר וגם 'חברי אקדמיות' מחזיקים בדעות ישנות שאין להן מעמד עוד... ככה משתדלים עתה סופרינו אלה להראות לנו, למען נקח מוּסר, עד היכן מגיעה 'התרוממות הרוח' של אחינו בצרפת, שגם התנועה האנטיסמיטית לא עצרה כוח להביאם לידי 'קטנוּת המוחין', כי 'ברוחב מבטם' רואים אותה כאִלו אינה והולכים לבטח דרכם, במנוחת נפש, אל 'האידיאלים הנצחיים', אשר שׂמוּ לפניהם אבותיהם, חכמי הדור העבר ; בעוד אשר אנחנו, קטני נפש, נבהלנו ושבנו 'לאחור'.

ועל אמתּוּת משפטם זה יעידו להם 'מפורסמים' שונים, ומי זה איפוא יעיז פניו להטיל ספק בדבר ? ובכל זאת מוצא אני עוז בלבבי להטיל ספק גדול גם במנוחת הנפש של אחינו הצרפתים ביחס אל האנטיסמיטיסמוס וגם בהתרוממות רוחם ורום ערך 'האידיאלים הנצחיים' שהם רודפים אחריהם, ולא עוד אלא שספקותי אלה מוצאים להם יסוד וסמך בדברי אותם 'המפורסמים' עצמם שמתנגדינו מיראים אותנו בהם.

עוד לפני ארבע שנים, באספת 'החברה לחקרי היהדות' בפריז, העיר ה' תיאודור רינַך, מזכיר החברה, את אוזן הנאספים על הסכנה הנשקפת להיהודים בצרפת מתגבוֹרת האנטיסמיטיסמוס.

'אהה ! – קרא ה' רינך – האנטיסמיטיסמוס, אשר בארצנו צרפת היפה כבר במתים נחשב, ינסה להרים ראש. פּמפלטיסט אחד הכה בחליל והנהו משתומם עתה בעצמו על הצלחתו הנפלאה. ההצלחה הזאת אינה אלא זמנית, כך אני רוצה להאמין, ובכל זאת סימן רע הוא'. ה' רינך חושב עם זה, כי 'אין עשן בלי אש', כי איזו גרגרי אמת נמצאים בודאי בטענותיהם של האנטיסמיטים. 'בהיותנו המעט מכל הדתות, בהיותנו אורחים חדשים במשפחת הצרפתים, על כן נופלים אנו ביחוד תחת הקנאה והבקורת'. גם כשרונותינו ונצחונותינו בכל ענפי החיים לא יגינו עלינו, אדרבא, 'הם הם המעוררים את הקנאה ביותר'. כי על כן אין לנו שום עצה אחרת, כי אם להשגיח היטב על כל דרכינו, לבלתי תת פתחון פה לשׂונאינו. 'סוחרינו יהיו נא כולם ישרי דרך, עשירינו – כולם צנועים ועושי־צדקה, חכמינו – כולם ענותנים, סופרינו – כולם פטריוטים נקיים מכל פניה עצמית'. ואז – מובן מאליו, כי מלאכי אלהים כאלה ימצאו חן גם בעיני הצרפתים[1]... אין צריך לאמר, שעצתו הטובה של ה' רינך לא נעשׂתה ולא תעָשׂה לעולם, ומצב הענין בכלל לא נשתנה מאז ועד עתה לטובה, כי אם להפך, תחת 'פּמפלטיסט אחד' נמצאים עתה פּמפלטיסטים רבים, וכולם לא יוכלו להתאונן על גורלם : 'צרפת היפה' מקשיבה לקולם בחשק נמרץ, ודבריהם נכנסים אל לבה ומצליחים להגדיל את הקנאה ולהאדיר את השׂנאה מיום ליום.

אחינו הצרפתים מתאמצים אמנם להאמין עם ה' רינך, כי 'ההצלחה הזאת אינה אלא זמנית' ; אך לא רבים בהם ירגישו כמוהו, ולא כל המרגישים יודו בפה מלא כמוהו, כי אמונתם זו אין לה על מה שתסמוך, אלא 'כך הם רוצים להאמין' או יותר נכון, כך הם מוכרחים להאמין, אם לא יאבו לעזוב את המערכה בלב נואש אחר מלחמת מאה שנה. ובכל זאת, כל המקשיב היטב לקולם הרועד, בשעה שפיהם מלא אמונה ותקוה, הוא ישמע גם את האנחה המסותרת וגם את הספק המתעורר במעמקים, המבקשים גם הם להתפרץ החוצה, אך יד בעליהם תהיה בהם להשיבם למקומם ולהסתירם תחת המון פרַזוֹת רמות... הנה לפנַי עתה ספר צרפתי חדש (אשר בו בקשו ומצאו הסופרים הנזכרים כל הדברים הטובים ההם) ושמו 'העומר'[2].

את הספר הזה הוציא בשנה שעברה מו"ל מכה"ע 'Arch. Isr. זכּרון למלאת חמשים שנה מיום שהתחיל מכ"ע זה לצאת. ספר זכרון כזה, לוּ יצא לאור לפני עשׂרים שנה, היה מספר לנו בלי ספק בקול ענוֹת גבוּרה את כל נצחונותיהם של 'בעלי דת יהודית' בצרפת במשך היוֹבל, היה מתאר לפנינו בעליצות נפש את הצלחתם וצעדם לפנים בכל מקצעות החיים, את אשרם וכבודם בהוה ואת תקוותיהם הגדולות לעתיד. אבל עכשיו שיצא הספר לא לפני עשׂרים שנה, כי אם בשנה שעברה, מה אנו שומעים ? – אל נא יחַר לבעליו ולמהלליו – קול ענוֹת חלושה אנו שומעים. לשוא נבקש עקבות שׂמחה אמתית, עקבות 'התרוממות הרוח', כראוי לחג יובל כזה : תוגה חרישית ודממה דקה שׂוררת בכל הספר מתחלתו ועד סופו. קודם כל יבוא המו"ל עצמו, בעל החג, לתת דין וחשבון על פעולות מכה"ע שלו במשך ימי חייו.

'בשנת 1840 – יספר לנו – יובל שנים אחר שנתפרסמו העיקרים של שנת 1789, היו אמנם זכויות היהודים כתובות על הספר בדיו, אבל בהליכות החיים לא נראו אותותיהן כלל וכלל'. ופה הוא שואל במאמר מוסגר : 'האם נמצאן שם במלואן גם בשנת 1890 ?' – אחר השאלה הזאת, שאינה דורשת תשובה, הוא הולך ומונה את מלחמותיו נגד הדעות הקדומות, מספר איך השתדל בלי הרף לנטוֹע בכל הלבבות את העיקר הגדול של 'ההתבוללות החברתית (la fusion sociale) עם כל המסתעף מזה', והיוצא מכל דבריו הוא, כי גם היובל השני אחר העיקרים של 89 לא הביא את האושר המבוקש, כי שׂנאת ישראל שבה לתחיה גם בצרפת, למרות העיקרים של 89 ולמרות כל המלחמות עם הדעות הקדומות וכל ההשתדלות לטובת ההתבוללות. ובכן ? – ובכן יבטיח המו"ל הנכבד, כי גם לימים הבאים לא יחדל מלהלחם ומלהשתדל... אחר מאמרו של המו"ל יבואו עוד מאמרים רבים, כמעט כולם מאנשים מפורסמים, וכמעט בכולם, יהיה נושׂאם מה שיהיה, מתגלגלים הדברים כמו מאליהם עד שמגיעים לשאלת האנטיסמיטיסמוס.

האין בזה אות נאמן, כי השאלה הארורה הזאת תמלא כל חדרי לבם, באופן שלא יוכלו להסיח דעתם ממנה אף רגע, ובכל ענין שישׂאו עליו מדבּרוֹתיהם היא חוזרת ועולה מאליה, למרות רצונם ? סופרי 'העוֹמר' הם אמנם אנשים גדולים ומפורסמים, ולא לאנשים כאלה להבּהל ולסגת אחור למראה האויב, ומה גם להראות אותות פחד ובהלה לעיני אחרים.

הם יודעים למשול ברוחם, להתראות כאִלו מביטים על כל זה מגבוה, לנחם את עצמם ואת קוראיהם בתקוות טובות ובהבטחות נעימות, הדומות לפעמים בסגנונן לנבואה קטנה (ככה יבטיחנו אחד מהם על דברתו, כי עתה היא המלחמה האחרונה בין ישׂראל ושׂונאיו, וסופה נצחון גמור מצדנו ושלום אמת לעולם ועד). המרידה הגדולה של 89 לא תמוּש מפיהם, מזכירים וחוזרים ומזכירים את 'זכויות האדם' (les droits de l'homme), או, כמו שיאמרו איזו מהם, 'עשׂרת הדברות החדשות', שפרסמה המרידה היא, ובכל פעם יביעו את תקוָתם, שיש בה גם מעֵין תחִנה ובקשה, כי עם צרפת לא ישכח לנצח את הימים הגדולים ההם, כי עם צרפת לא ישוב אחור, לא יוכל לשוב אחור, כי עם צרפת עודנו, כמקדם, העם הגדול, הנאור, האדיר, הכביר וכו' וכו'. אם עתידות הנבואות האלה להתקים או לא – זו היא שאלה שאין כאן מקומה.

אבל בין כך ובין כך, אין צורך לעין־בקורת חדה בשביל לראות מתוכן, ומתוך שורות 'העוֹמר' בכלל, את המצב האמתי של רוח אחינו הצרפתים בימים האלה. המצב הזה, שאחרים רוצים לראות בו 'התרוממות', אינו באמת אלא ההפך מזה ממש, ושמו הנאה לו הוא : עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית. את העבדות הזאת קבּלו עליהם אחינו ההם עוד לפני מאה שנה, ביחד עם הזכויות, אך בעת רעה הזאת תגָלה ותרָאה לעינינו בכל הודה והדרה. סופרי 'העומר' משתדלים, למשל, להוכיח לנו ולצרינו, כי גורל בני ישׂראל בכל מדינה ומדינה אחוז וקשור בגורל יתר בני המדינה או גם בגורל המין האנושי בכלל ; כי צרות ישׂראל באיזו מדינה אינן איפוא של ישׂראל בלבד, אלא של כל אותה המדינה או גם של המין האנושי בכלל ; כי על כן... היוצא מזה מובן מאליו.

אחד מהם, בחפצו להרגיע רוח עשירינו בצרפת הדואגים לאחריתם מפני התנועה האנטיסמיטית, מספר להם ספּוּר יפה מאד: בשנת 1840, ימי מרידת פברואר, יצא הקול באחת מערי אֶלזס, כי יש את לבב המורדים להתנפל על בתי עשירי ישׂראל ולתת רכושם לבז. היהודים נבהלו וימהרו לבקש עזרה מאת שׂר החַיל התמידי החונה בעיר. אך הוא מאֵן להגן עליהם אלא אם כן ישתתף בזה גם החיל הלאומי (la Garde nationale). ויפנו היהודים אל שׂרי החיל הלאומי. אך אלה בזוּ וילעגו להם, כי לא מצאו כל רע במה שאיזו יהודים יהיו לבז ולמשסה. וכה שבו היהודים לבתיהם מלאי פחד וחלחלה. אבל ממחרת היום ההוא נודע הדבר, כי המורדים שׂמו עיניהם לרעה בכל בעלי הון, בלי הבדל דת, ומתעתדים לבקר גם בבתי העשירים הנוצרים, – ומיד נראו בחוצות העיר גם החיל התמידי וגם החיל הלאומי, 'ושאלת היהודים שבה למנוחתה' – מסיים הסופר בשׂחוק נחת, בהוסיפו עם זה, כי חושב הוא למוֹתר 'להאריך על דבר המוּסר הנעלה היוצא מן הספּוּר הזה'. ובאמת מוּסר נעלה יוצא לנו מן הספור הזה מנקודת־מבטנו אנחנו... אך האם נמצא פה באמת גם אותו 'המוּסר' שרוצה המספר עצמו להוציא ? בכל אופן, אין המוּסר הזה 'נעלה' כל כך... התחבולה הזאת, לעורר רחמים על ישׂראל לשם תועלת אחרים, נודעת גם לנו למדי.

גם סופרינו בלשון ארצנו, מימי אָרשנסקי ועד עתה, לא ייעפו ולא ייגעו לבקש ראיות וחשבונות בשביל להוכיח, כי 'פרה חולבת' ישׂראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה. מובן מאליו, כי חכמינו הצרפתים לא ישפילו נפשם כל כך, להגיד דבר כזה בתמונה מכוערה כזו, והם משתדלים להלבישו צורה יפה, 'אידיאלית'. אבל המובן אחד הוא סוף סוף להם ולנו, מובן נורא, אשר בו לבד יש די להראות לנו, עד כמה רחוקים גם אחינו המערביים ברגשות לבם מבני־חורין אמתיים. הגע בעצמך, לסטים מזוינים סבּוּני, ואני קורא : הושיעו, אדם בסכנה ! – האין די בזה להטיל חובה על הכל שימהרו לעזרתי ? האין זו חרפה נוראה, חרפה הקשה ממות, כשצריך אני להוכיח תחלה, כי סכנתי נוגעת לאחרים, להמין האנושי, כאִלו 'דמא דידי לא סוּמק' אלא אם כן מעורב הוא בדם אחרים, כאלו המין האנושי הוא איזו בריה בפני עצמה, שאין לי חלק בה, ולא שם הקבּוץ לאישי המין, שגם אני אחד מהם ?... העבדות הזאת מבצבצת ועולה עוד יותר, כשסופרי 'העומר' באים לדבּר על עניני היהדות הפנימיים.

גבּורים הם לריב בחזקה ריב דתנו עם הדתות המתנגדות לה, בדעתם כי התירה צרפת את הדבר, וגם הממשלה גם העם אינם מקפידים עתה על וכּוּחים כאלה, אבל כשהענין מביאם לגלוֹת את היחס הלאומי שבין יהודי צרפת ליתר בני עמם או לארץ אבותיהם, יחס שאפשר למצוא בו כעין סתירה להפטריוטיסמוס הקיצוני והקנאי השולט בצרפת, – אז מוצאים אנו עוד הפעם את עבדותם המוסרית, השׂמה מחנק לנפשם ומביאה אותם במבוכה גלויה. * נדפס ב'המליץ' ב'–ד' אדר-ראשון תרנ"א, ובא כתשובה על מאמר אחד בשם 'אידיאלים נצחיים', שנדפס לפני זה במכה"ע הרוסי 'וואסחאד', מאת אחד מטובי סופרינו בלשון המדינה.

Slavery in Freedom, part 1 - עבדות בתוך חירות א Slavery in Freedom, part 1 - Slavery in Freedom a L'esclavage en liberté, partie 1 - L'esclavage en liberté a

עבדות בתוך חירות* l'esclavage dans la liberté* Рабство в Свободе *

מאת אחד העם

סופרינו בלשון המדינה, הקוראים מלחמה על 'חובבי ציון', יחשבו לאפשר להסתפק גם במלחמתם זו בכלי־נשק קלים שהורגלו להשתמש בהם לפנים בהלחמם מלחמת 'ההשׂכלה' עם 'מורדי האור' : תחת לבקר דעותינו מצד תכנן ולהראות לנו טעוּתנו בראיוֹת מן ההגיון והמציאוּת, הם אומרים לבטל אותנו על ידי שמות מפורסמים, להטיל אימה עלינו, בהראותם עד כמה רחוקים אנו בדעות מאחינו שבמערב וחכמיהם.

ולא ישׂימו אל לבם, כי בין אנשי מלחמתם אלה החדשים ישנם רבים היודעים גם הם פרק בהשׂכלת המערב, היודעים איפוא גם הם, כי פעמים שגם 'פרופיסורים' מדבּרים דברים שאין להם שחר וגם 'חברי אקדמיות' מחזיקים בדעות ישנות שאין להן מעמד עוד... ככה משתדלים עתה סופרינו אלה להראות לנו, למען נקח מוּסר, עד היכן מגיעה 'התרוממות הרוח' של אחינו בצרפת, שגם התנועה האנטיסמיטית לא עצרה כוח להביאם לידי 'קטנוּת המוחין', כי 'ברוחב מבטם' רואים אותה כאִלו אינה והולכים לבטח דרכם, במנוחת נפש, אל 'האידיאלים הנצחיים', אשר שׂמוּ לפניהם אבותיהם, חכמי הדור העבר ; בעוד אשר אנחנו, קטני נפש, נבהלנו ושבנו 'לאחור'. C'est ainsi que nos écrivains essaient aujourd'hui de nous montrer, pour des raisons de morale, jusqu'où va « l'élévation de l'esprit » de nos frères de France, que même le mouvement antisémite n'a pas arrêté leur pouvoir de les amènent à la "petitesse du cerveau", car "avec l'ampleur de leur regard", ils le voient comme s'il n'existait pas et ils marchent en toute sécurité à travers eux, l'âme au repos, vers les "idéaux éternels", que leurs ancêtres , les sages de la génération passée, mis devant eux; Alors que nous, petits d'esprit, étions effrayés et nous nous asseyions « en arrière ».

ועל אמתּוּת משפטם זה יעידו להם 'מפורסמים' שונים, ומי זה איפוא יעיז פניו להטיל ספק בדבר ? ובכל זאת מוצא אני עוז בלבבי להטיל ספק גדול גם במנוחת הנפש של אחינו הצרפתים ביחס אל האנטיסמיטיסמוס וגם בהתרוממות רוחם ורום ערך 'האידיאלים הנצחיים' שהם רודפים אחריהם, ולא עוד אלא שספקותי אלה מוצאים להם יסוד וסמך בדברי אותם 'המפורסמים' עצמם שמתנגדינו מיראים אותנו בהם.

עוד לפני ארבע שנים, באספת 'החברה לחקרי היהדות' בפריז, העיר ה' תיאודור רינַך, מזכיר החברה, את אוזן הנאספים על הסכנה הנשקפת להיהודים בצרפת מתגבוֹרת האנטיסמיטיסמוס.

'אהה ! – קרא ה' רינך – האנטיסמיטיסמוס, אשר בארצנו צרפת היפה כבר במתים נחשב, ינסה להרים ראש. פּמפלטיסט אחד הכה בחליל והנהו משתומם עתה בעצמו על הצלחתו הנפלאה. ההצלחה הזאת אינה אלא זמנית, כך אני רוצה להאמין, ובכל זאת סימן רע הוא'. ה' רינך חושב עם זה, כי 'אין עשן בלי אש', כי איזו גרגרי אמת נמצאים בודאי בטענותיהם של האנטיסמיטים. 'בהיותנו המעט מכל הדתות, בהיותנו אורחים חדשים במשפחת הצרפתים, על כן נופלים אנו ביחוד תחת הקנאה והבקורת'. גם כשרונותינו ונצחונותינו בכל ענפי החיים לא יגינו עלינו, אדרבא, 'הם הם המעוררים את הקנאה ביותר'. כי על כן אין לנו שום עצה אחרת, כי אם להשגיח היטב על כל דרכינו, לבלתי תת פתחון פה לשׂונאינו. 'סוחרינו יהיו נא כולם ישרי דרך, עשירינו – כולם צנועים ועושי־צדקה, חכמינו – כולם ענותנים, סופרינו – כולם פטריוטים נקיים מכל פניה עצמית'. ואז – מובן מאליו, כי מלאכי אלהים כאלה ימצאו חן גם בעיני הצרפתים[1]... אין צריך לאמר, שעצתו הטובה של ה' רינך לא נעשׂתה ולא תעָשׂה לעולם, ומצב הענין בכלל לא נשתנה מאז ועד עתה לטובה, כי אם להפך, תחת 'פּמפלטיסט אחד' נמצאים עתה פּמפלטיסטים רבים, וכולם לא יוכלו להתאונן על גורלם : 'צרפת היפה' מקשיבה לקולם בחשק נמרץ, ודבריהם נכנסים אל לבה ומצליחים להגדיל את הקנאה ולהאדיר את השׂנאה מיום ליום.

אחינו הצרפתים מתאמצים אמנם להאמין עם ה' רינך, כי 'ההצלחה הזאת אינה אלא זמנית' ; אך לא רבים בהם ירגישו כמוהו, ולא כל המרגישים יודו בפה מלא כמוהו, כי אמונתם זו אין לה על מה שתסמוך, אלא 'כך הם רוצים להאמין' או יותר נכון, כך הם מוכרחים להאמין, אם לא יאבו לעזוב את המערכה בלב נואש אחר מלחמת מאה שנה. ובכל זאת, כל המקשיב היטב לקולם הרועד, בשעה שפיהם מלא אמונה ותקוה, הוא ישמע גם את האנחה המסותרת וגם את הספק המתעורר במעמקים, המבקשים גם הם להתפרץ החוצה, אך יד בעליהם תהיה בהם להשיבם למקומם ולהסתירם תחת המון פרַזוֹת רמות... הנה לפנַי עתה ספר צרפתי חדש (אשר בו בקשו ומצאו הסופרים הנזכרים כל הדברים הטובים ההם) ושמו 'העומר'[2].

את הספר הזה הוציא בשנה שעברה מו"ל מכה"ע 'Arch. Isr. זכּרון למלאת חמשים שנה מיום שהתחיל מכ"ע זה לצאת. ספר זכרון כזה, לוּ יצא לאור לפני עשׂרים שנה, היה מספר לנו בלי ספק בקול ענוֹת גבוּרה את כל נצחונותיהם של 'בעלי דת יהודית' בצרפת במשך היוֹבל, היה מתאר לפנינו בעליצות נפש את הצלחתם וצעדם לפנים בכל מקצעות החיים, את אשרם וכבודם בהוה ואת תקוותיהם הגדולות לעתיד. אבל עכשיו שיצא הספר לא לפני עשׂרים שנה, כי אם בשנה שעברה, מה אנו שומעים ? – אל נא יחַר לבעליו ולמהלליו – קול ענוֹת חלושה אנו שומעים. לשוא נבקש עקבות שׂמחה אמתית, עקבות 'התרוממות הרוח', כראוי לחג יובל כזה : תוגה חרישית ודממה דקה שׂוררת בכל הספר מתחלתו ועד סופו. קודם כל יבוא המו"ל עצמו, בעל החג, לתת דין וחשבון על פעולות מכה"ע שלו במשך ימי חייו.

'בשנת 1840 – יספר לנו – יובל שנים אחר שנתפרסמו העיקרים של שנת 1789, היו אמנם זכויות היהודים כתובות על הספר בדיו, אבל בהליכות החיים לא נראו אותותיהן כלל וכלל'. ופה הוא שואל במאמר מוסגר : 'האם נמצאן שם במלואן גם בשנת 1890 ?' – אחר השאלה הזאת, שאינה דורשת תשובה, הוא הולך ומונה את מלחמותיו נגד הדעות הקדומות, מספר איך השתדל בלי הרף לנטוֹע בכל הלבבות את העיקר הגדול של 'ההתבוללות החברתית (la fusion sociale) עם כל המסתעף מזה', והיוצא מכל דבריו הוא, כי גם היובל השני אחר העיקרים של 89 לא הביא את האושר המבוקש, כי שׂנאת ישראל שבה לתחיה גם בצרפת, למרות העיקרים של 89 ולמרות כל המלחמות עם הדעות הקדומות וכל ההשתדלות לטובת ההתבוללות. ובכן ? – ובכן יבטיח המו"ל הנכבד, כי גם לימים הבאים לא יחדל מלהלחם ומלהשתדל... אחר מאמרו של המו"ל יבואו עוד מאמרים רבים, כמעט כולם מאנשים מפורסמים, וכמעט בכולם, יהיה נושׂאם מה שיהיה, מתגלגלים הדברים כמו מאליהם עד שמגיעים לשאלת האנטיסמיטיסמוס.

האין בזה אות נאמן, כי השאלה הארורה הזאת תמלא כל חדרי לבם, באופן שלא יוכלו להסיח דעתם ממנה אף רגע, ובכל ענין שישׂאו עליו מדבּרוֹתיהם היא חוזרת ועולה מאליה, למרות רצונם ? סופרי 'העוֹמר' הם אמנם אנשים גדולים ומפורסמים, ולא לאנשים כאלה להבּהל ולסגת אחור למראה האויב, ומה גם להראות אותות פחד ובהלה לעיני אחרים.

הם יודעים למשול ברוחם, להתראות  כאִלו מביטים על כל זה מגבוה, לנחם את עצמם ואת קוראיהם בתקוות טובות ובהבטחות נעימות, הדומות לפעמים בסגנונן לנבואה קטנה (ככה יבטיחנו אחד מהם על דברתו, כי עתה היא המלחמה האחרונה בין ישׂראל ושׂונאיו, וסופה נצחון גמור מצדנו ושלום אמת לעולם ועד). המרידה הגדולה של 89 לא תמוּש מפיהם, מזכירים וחוזרים ומזכירים את 'זכויות האדם' (les droits de l’homme), או, כמו שיאמרו איזו מהם, 'עשׂרת הדברות החדשות', שפרסמה המרידה היא, ובכל פעם יביעו את תקוָתם, שיש בה גם מעֵין תחִנה ובקשה, כי עם צרפת לא ישכח לנצח את הימים הגדולים ההם, כי עם צרפת לא ישוב אחור, לא יוכל לשוב אחור, כי עם צרפת עודנו, כמקדם, העם הגדול, הנאור, האדיר, הכביר וכו' וכו'. אם עתידות הנבואות האלה להתקים או לא – זו היא שאלה שאין כאן מקומה.

אבל בין כך ובין כך, אין צורך לעין־בקורת חדה בשביל לראות מתוכן, ומתוך שורות 'העוֹמר' בכלל, את המצב האמתי של רוח אחינו הצרפתים בימים האלה. המצב הזה, שאחרים רוצים לראות בו 'התרוממות', אינו באמת אלא ההפך מזה ממש, ושמו הנאה לו הוא : עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית. את העבדות הזאת קבּלו עליהם אחינו ההם עוד לפני מאה שנה, ביחד עם הזכויות, אך בעת רעה הזאת תגָלה ותרָאה לעינינו בכל הודה והדרה. סופרי 'העומר' משתדלים, למשל, להוכיח לנו ולצרינו, כי גורל בני ישׂראל בכל מדינה ומדינה אחוז וקשור בגורל יתר בני המדינה או גם בגורל המין האנושי בכלל ; כי צרות ישׂראל באיזו מדינה אינן איפוא של ישׂראל בלבד, אלא של כל אותה המדינה או גם של המין האנושי בכלל ; כי על כן... היוצא מזה מובן מאליו.

אחד מהם, בחפצו להרגיע רוח עשירינו בצרפת הדואגים לאחריתם מפני התנועה האנטיסמיטית, מספר להם ספּוּר יפה מאד: בשנת 1840, ימי מרידת פברואר, יצא הקול באחת מערי אֶלזס, כי יש את לבב המורדים להתנפל על בתי עשירי ישׂראל ולתת רכושם לבז. היהודים נבהלו וימהרו לבקש עזרה מאת שׂר החַיל התמידי החונה בעיר. אך הוא מאֵן להגן עליהם אלא אם כן ישתתף בזה גם החיל הלאומי (la Garde nationale). ויפנו היהודים אל שׂרי החיל הלאומי. אך אלה בזוּ וילעגו להם, כי לא מצאו כל רע במה שאיזו יהודים יהיו לבז ולמשסה. וכה שבו היהודים לבתיהם מלאי פחד וחלחלה. אבל ממחרת היום ההוא נודע הדבר, כי המורדים שׂמו עיניהם לרעה בכל בעלי הון, בלי הבדל דת, ומתעתדים לבקר גם בבתי העשירים הנוצרים, – ומיד נראו בחוצות העיר גם החיל התמידי וגם החיל הלאומי, 'ושאלת היהודים שבה למנוחתה' – מסיים הסופר בשׂחוק נחת, בהוסיפו עם זה, כי חושב הוא למוֹתר 'להאריך על דבר המוּסר הנעלה היוצא מן הספּוּר הזה'. ובאמת מוּסר נעלה יוצא לנו מן הספור הזה מנקודת־מבטנו אנחנו... אך האם נמצא פה באמת גם אותו 'המוּסר' שרוצה המספר עצמו להוציא ? בכל אופן, אין המוּסר הזה 'נעלה' כל כך... התחבולה הזאת, לעורר רחמים על ישׂראל לשם תועלת אחרים, נודעת גם לנו למדי.

גם סופרינו בלשון ארצנו, מימי אָרשנסקי ועד עתה, לא ייעפו ולא ייגעו לבקש ראיות וחשבונות בשביל להוכיח, כי 'פרה חולבת' ישׂראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה. מובן מאליו, כי חכמינו הצרפתים לא ישפילו נפשם כל כך, להגיד דבר כזה בתמונה מכוערה כזו, והם משתדלים להלבישו צורה יפה, 'אידיאלית'. אבל המובן אחד הוא סוף סוף להם ולנו, מובן נורא, אשר בו לבד יש די להראות לנו, עד כמה רחוקים גם אחינו המערביים ברגשות לבם מבני־חורין אמתיים. הגע בעצמך, לסטים מזוינים סבּוּני, ואני קורא : הושיעו, אדם בסכנה ! Arrive yourself, to soap-armed sets, and I cry: Save, man in danger! – האין די בזה להטיל חובה על הכל שימהרו לעזרתי ? האין זו חרפה נוראה, חרפה הקשה ממות, כשצריך אני להוכיח תחלה, כי סכנתי נוגעת לאחרים, להמין האנושי, כאִלו 'דמא דידי לא סוּמק' אלא אם כן מעורב הוא בדם אחרים, כאלו המין האנושי הוא איזו בריה בפני עצמה, שאין לי חלק בה, ולא שם הקבּוץ לאישי המין, שגם אני אחד מהם ?... העבדות הזאת מבצבצת ועולה עוד יותר, כשסופרי 'העומר' באים לדבּר על עניני היהדות הפנימיים.

גבּורים הם לריב בחזקה ריב דתנו עם הדתות המתנגדות לה, בדעתם כי התירה צרפת את הדבר, וגם הממשלה גם העם אינם מקפידים עתה על וכּוּחים כאלה, אבל כשהענין מביאם לגלוֹת את היחס הלאומי שבין יהודי צרפת ליתר בני עמם או לארץ אבותיהם, יחס שאפשר למצוא בו כעין סתירה להפטריוטיסמוס הקיצוני והקנאי השולט בצרפת, – אז מוצאים אנו עוד הפעם את עבדותם המוסרית, השׂמה מחנק לנפשם ומביאה אותם במבוכה גלויה. * נדפס ב’המליץ' ב'–ד' אדר-ראשון תרנ"א, ובא כתשובה על מאמר אחד בשם 'אידיאלים נצחיים', שנדפס לפני זה במכה"ע הרוסי 'וואסחאד', מאת אחד מטובי סופרינו בלשון המדינה.