''הסיפור שלי יחסית מרופד, אבל זה לא ככה בדרך כלל'': מה מרגיש מי שחוזר בשאלה | כאן דעה

‫לפני כמה שנים יצאתי בשאלה.

‫לא התאימה לי הדרך שאליה נולדתי, ‫אז בחרתי בדרך חדשה.

‫הרבה צעירים שיצאו בשאלה בחרו ‫לסיים את החיים שלהם בצורה טראגית.

‫הסיפור שלי יחסית מרופד, ‫אבל זה לא ככה בדרך כלל. My story is relatively padded, but it's not usually like that.

‫דמיינו שאתם בארץ זרה, אין לכם כסף, ‫עבודה, חברים, מקצוע, Imagine you are in a foreign country, you have no money, job, friends, profession,

‫אפילו אתם לא מכירים את התרבות,

‫ומהנקודה הזאת ‫אתם צריכים להתחיל את החיים שלכם. And from this point you need to start your life.

‫אני הייתי פריווילגית. ‫הייתי מיד אחרי הסרטן, I was privileged. I was right after the cancer,

‫ביטוח לאומי נתנו לי איזו קצבה ‫שיכולתי איתה לשכור דירת חדר קטנה, Social Security gave me some allowance I could use to rent a small one-room apartment,

‫אפילו עזרו לי להשלים בגרויות. They even helped me complete my matriculation.

‫הכרתי חברים גם מחוץ לקהילה החרדית, I also knew friends outside the ultra-Orthodox community,

‫אבל מי שיוצא בשאלה ‫ולא החלים כרגע מאיזו מחלה קשה, But whoever comes out in question and is not currently recovering from some serious illness,

‫הוא נשאר לגמרי לבד.

‫הרבה אנשים חושבים שלצאת בשאלה ‫זה לצאת מהכלא אל החופש, A lot of people think that getting out of this question is getting out of jail into freedom,

‫אבל זה תהליך שלוקח שנים. But it is a process that takes years.

‫תוך כדי התהליך, ‫צפים הרבה רגשי חרטה

‫על ההחלטה שהיא כמעט בלתי הפיכה.

‫לפעמים נדמה שאולי אפילו היה עדיף ‫להישאר "כלוא" בציבור החרדי

‫מאשר לחוות את הבדידות הקשה ‫שבכניסה לעולם החילוני.

‫בכל שנה יש מאות צעירים ‫שבוחרים לצאת בשאלה.

‫בתור ילדה, הרגשתי שאלוהים שומר עליי, ‫אבל כשיצאתי...

‫הרגשתי שאלוהים כבר לא נמצא בצד שלי ‫היות שאני כבר לא שומרת תורה ומצוות.

‫ההרגשה הזאת, ‫היא כמו חילזון בלי בית.

‫הרגשתי כל כך פגיעה, אפילו נרדפת.

‫יוצאים בשאלה מגיעים לעולם החילוני ‫גם עם הרבה סטיגמות מהבית:

‫הפקרות, חוסר משמעות, ‫תחושת חופש מוחלטת,

‫שאולי זה קורץ, אבל גם נורא מפחיד.

‫בנוסף יש גם את ההרגשה ‫שאני תמיד מאכזבת את המשפחה שלי.

‫אני כל כך אוהבת אותם,

‫אבל כל פעם שפגשתי בן משפחה ‫התעורר איזשהו ויכוח.

‫קשה לי כל כך לראות את העצב ‫בעיניים שלהם,

‫אבל עדיין אני חייבת להישאר ‫נאמנה לעצמי ולסלול את הדרך שלי לבד.

‫תקופת המעבר היא הכי קשה, הבדידות.

‫אני כבר לא חרדית, אבל עדיין לא חילונית.

‫ואז מנקודת פתיחה מאוד מאוד נמוכה ‫צריך להתחיל לחיות,

‫למצוא עבודה, להשלים בגרויות, ‫ללמוד אנגלית, להכיר את האינטרנט.

‫וכל פעם שאני חושבת ‫שכבר השלמתי מספיק,

‫אני מגלה שזה רק קצה הקרחון.

‫שלא לדבר על לדעת מה ההבדל ‫בין ריאן ריינולדס לריאן גוסלינג.

‫אני עדיין לא יודעת מה ההבדל.

‫בואו נדבר על העברית. ‫זו אפילו לא אותה עברית.

‫הסלנג שונה, הביטויים שונים,

‫אין שום דגש בציבור החרדי ‫על עברית תקינה.

‫הייתי צריכה להתחיל ללמוד להגיד ‫"עשרה ילדים" ולא "עשר ילדים",

‫וכל פעם שאמרתי שאני "יעשה" משהו

‫ישר תיקנו אותי ואמרו לי: "אעשה". ‫בלגן.

‫כבר שבע שנים שאני לא חרדית ‫ועדיין לא השלמתי את הבסיס.

‫כן, את הבסיס. אני לא יודעת כלום.

‫אני לא אלך להשלים עכשיו "פרפר נחמד",

‫כאילו, אין לי מושג מה זה. ‫זה גם לא נשמע מעניין.

‫יש גם שיעורים שמתקבלים בדרך הקשה,

‫כמו לדוגמה, ‫זה שאני כבר לא שומרת נגיעה,

‫לא אומר שאני צריכה להכיל ‫כל סוג של מגע.

‫40 אחוז מהיוצאים בשאלה ‫מדווחים על מחשבות אובדניות.

‫זה מאבק להיות שווה בין שווים, ‫ליפול בין הכיסאות,

‫אין תמיכה לא של הממשלה ‫ולא של הציבור.

‫גם מי שיצא מהדת ‫בטריקת דלת מטפורית,

‫גם הוא מרגיש את הגעגוע הבלתי פוסק,

‫במיוחד בשישי בערב, סעודת השבת, ‫הזמירות, האוכל של אימא,

‫הישיבות אחרי הסעודה, לשבת ולדבר.

‫זה געגועים... כל כך כואבים.