אוכלי האדם the man eaters

איש זקֵן אחד אהב לטייל בָּעולם, לבקר בִּמקומות שונים וְלראות דברים משונים. Ein alter Mann liebte es, die Welt zu bereisen, verschiedene Orte zu besuchen und seltsame Dinge zu sehen. One old man loved to travel the world, visit different places and see strange things. פעם הִגיע לִכפר רחוק, והִתאָרֵחַ בְּבֵיתו של אדם חסיד שהִקפּיד לַעשׂות מַעשׂים טובים. Einmal kam er in ein weit entferntes Dorf und wurde im Haus eines frommen Mannes untergebracht, der darauf bedacht war, gute Taten zu tun. Once he came to a village far away, and was hosted in the house of a pious man who was careful to do good deeds.

הֶחָסיד שָׂמַח מאוד שהִגיע אליו אורֵח ושיוּכל לקַיֵים מִצְוַות הַכנָסת אורחים. The follower was very happy that a guest had come to him and that he could keep the commandments of hospitality. הוא הֵכין לַזקֵן מָקום נוֹח לִישון בו, ורצה לכבּד אותו בַּאֲרוחה טובה. He prepared for the old man a comfortable place to sleep, and wanted to honor him with a good meal.

"מה נגיש העֶרב לִכבוד האורֵח הזקֵן שהִגיע מִמֶרחקים?" "What is accessible this evening in honor of the old guest who came from afar?" שָאלה אשֶת הֶחָסיד. Asked the follower's wife.

"אין ספֵק," ענה לה הֶחָסיד, בעל הבית, "ניתֵן לו לֶאכול אדם שלנו." "There is no doubt," replied the follower, the landlord, "that he was allowed to eat our man."

הזקֵן נח באותה השעה בְּפינה קרירה וּנעימה שהמְאָרְחים הֵכינו לו בַּבַּית. The old man was resting at that time in a cool and pleasant corner that the hosts had prepared for him at home. הוא שמע אֶת הֶחָסיד מַציע שיִתנו לו לֶאכול "אדם שלנו" והִתחיל לִרעוד. He heard the follower suggest that they let him eat "our man" and began to tremble. אוי ואבוי, מה אני שומע? Alas, what do I hear? אמר בליבו, העֶרב הם מְתַכְנְנים להגיש לי אדם לָארוחה, וּמחר יגיע אורֵח אחֵר, וּמי יודע מה יגישו לו? He said in his heart, tonight they plan to serve me a man for dinner, and tomorrow another guest will come, and who knows what they will serve him? זה נורא! It is terrible! אני בְּסַכּנה! I'm in danger!

הזקֵן לא הוציא הֶגה מִפּיו. The old man did not utter a word. הוא הִתגַנֵב בְּשֶקט ויָצא מהבַּית בלי שהמארחים הִרגישו, וּבָרֶגע שֶהָיה מִחוץ לַדֶלת נָשׂא אֶת רַגלָיו וּבָרח בִּמהירוּת. He quietly snuck in and left the house without the hosts noticing, and as soon as he was outside the door he lifted his legs and ran away quickly.

רץ הזקֵן עד קְצֵה הכפר, וְנִכנס לַבַּית המרוחק ביותר מִבֵּיתו של הֶחָסיד. The old man ran to the edge of the village, and entered the house furthest from the follower's house. אני מקוֶוה שכאן אוכלים ארוחות רגילות, אמר לעצמו. I hope we eat regular meals here, he told himself.

וּבֵינתיים בְּבֵיתו של הֶחָסיד הִתחוֹלְלה מְהוּמה: "לאן נעלם האורֵח?" And meanwhile there was a tumult in the house of the follower: "Where has the guest gone?" הִתפּלֵא הֶחָסיד, "ממש כאילו האדמה בלעה אותו." The follower wondered, "Just as if the earth had swallowed him."

"אוי," נֶאֶנחה האישה, "אני חושבת שהוא ברח. "Oh," the woman sighed, "I think he ran away. תִראֶה, הדלת פתוחה." Look, the door is open."

והִנֵה הדלת פתוחה לִרְוָוחה, ועִקְבות נְעָלָיו של האורֵח מובילות מִן הבית לַשביל המוֹליך לְבָתֵי הכפר האחרים. And here the door is wide open, and the footprints of the guest's shoes lead from the house to the path leading to the other village houses. יצא הֶחָסיד לחפּשׂ אֶת האורח הנִמלָט. The follower went out to look for the escaped guest. הלך מִבַּית לְבַית ושאל: "רְאיתם בְּמִקרֶה נַוָוד זקֵן? He went from house to house asking, "Have you ever seen an old nomad?" הוא ביקר אצלי, רציתי להזמין אותו לַאֲרוחת ערב מפוֹאֶרת והוא נֶעלם. He visited me, I wanted to invite him to a sumptuous dinner and he disappeared. אולי הוא אֶצלְכם? Maybe he's with you? יש לו זקָן ארוך ולבן והוא כפוף מעט." He has a long white beard and is slightly bent. "

"כן," ענה אַחד השכנים, "ראיתי אותו, הוא נכנס לַבַּית שבִּקְצֵה הכפר. "Yes," replied one of the neighbors, "I saw him, he entered the house at the end of the village. חַפּשׂ אותו שָם." Look for him there. "

הלך הֶחָסיד לַבַּית שבִּקְצה הכפר, ושָם, ליד השולחן הֶעָרוך לִסעודה, מצא אֶת הזקֵן והוא יושב וּמחכֶּה לָארוחה. The follower went to the house at the end of the village, and there, at the table set for dinner, he found the old man and he was sitting and waiting for a meal.

"לָמה עשׂיתָ אֶת זה?" "why did you do this?" שאל הֶחָסיד. asked the follower. "למה לא נִשאַרתָ לֶאכול אצלי בַּבַּית? "Why didn't you stay to eat at my house? אתה ממש מעליב אותי. You're really insulting me. בוא אליי, תֹאכל בְּבֵיתי, הכול כבר מוכן. Come to me, eat at my house, everything is ready. כל היום עמלנו על הֲכָנַת הארוחה לכבודךָ. We worked all day to prepare the meal for you. אִשתי הֵכינה תבשיל מיוחד בְּמינוֹ, משהו שוַודאי לא טעמתָ מֵעולם." My wife made a unique dish, something you have probably never tasted. "

"לא אבוא," ענה הזקֵן בְּהֶחלֵטִיוּת. "I will not come," replied the old man resolutely.

"בבקשה," התחנן הֶחָסיד, "בוא אליי, אנחנו מְחַכּים לךָ, גם אני וגם אִשתי." "Please," the follower pleaded, "come to me, we are waiting for you, both me and my wife." שוב וָשוב ביקש הֶחָסיד מֵהזקֵן לַחזור לֶאכול אצלו, אבָל לא הִצליח לשכנע אותו. Again and again the follower asked the old man to go back to eat with him, but he could not convince him.

"חבָל מאוד, דע לךָ שדֶלת בֵּיתנו תמיד פתוחה לִקרָאתְךָ, ותמיד נִשׂמח לארֵח אותךָ," אמר והלך לְבֵיתו. "Too bad, know that the door of our house is always open for you, and we will always be happy to entertain you," he said and went to his house.

כאשר הִסתַלֵק הֶחָסיד שָאל המְארח אֶת הזקֵן: "לָמה ברחתָ מִבֵּיתו? When the follower left, the host asked the old man: "Why did you run away from home? הוא ממש צדיק, והוא הֵכין ארוחה לִכבודךָ. He is really righteous, and he has prepared a meal for you. לָמה בִּייַשתָ אֶת שכנִי הֶחָסיד?" Why have you humiliated the follower of the follower? "

סיפר לו הזקֵן שֶשָמע כי בעל הבית רוצֶה להאכיל אותו בְּאדם, והִסבּיר שנִבהל מאוד וּבָרח. The old man told him that he had heard that the landlord wanted to feed him a man, and explained that he was very frightened and ran away.

"חה, חה, חה," פָּרץ המארח בִּצחוק גדול, "אֵינךָ מַכּיר אֶת השָׂפה שלנו! "Ha, ha, ha," the host burst out with a big laugh, "you do not know our language! יש אצלנו עֵשׂב שֶנִראֶה כמו בן אדם, ולכן קוראים לו 'אדם שלנו'. We have a herb that looks like a human, which is why it is called 'our human'. זֶהו עֵשׂב מיוחד, טעים וַעֲסיסי, ואצל הֶחָסיד יודעים להכין מִמנוּ תבשיל צִמחוני מעולֶה. This is a special herb, delicious and juicy, and the follower knows how to make an excellent vegetarian stew from it. רוץ לְבֵיתו, כדאי לךָ, גם תֹאכל ארוחה טובה וגם לא תעליב אֶת הֶחָסיד. Run to his house, you should, eat a good meal and not insult the follower. בתיאבון." enjoy your meal."

קם הזקֵן וּמיהר לְבֵיתו של הֶחָסיד. The old man got up and hurried to the follower's house.

מוּסָר הַהַשְׂכֵּל: לִפנֵי שנִבהלים Morality of reason: Before we panic

כדאי להכיר אֶת המילים, You should know the words,

וכך יודעים אִם צריך לברוח And so you know if you have to run away

או שאֶפשָר להישאר וְלִשׂמוח. Or I can stay and rejoice.