×

Usamos cookies para ayudar a mejorar LingQ. Al visitar este sitio, aceptas nuestras politicas de cookie.


image

Agada Stories, מה גרם לרבי עקיבא לטאטא

מה גרם לרבי עקיבא לטאטא

רבּי עֲקִיבָא היה רב גדול וחשוב, והיו לו תלמידים רבּים. לִפעמים, במצב כזה, קשֶה לַמורֶה לָשׂים לב לכל אחד. אבָל רבּי עֲקִיבָא היה איש מיוחד, והוא הֶעניק תשׂוּמֶת לב לכל תלמיד ותלמיד.

יום אחד הִבחין רבּי עֲקִיבָא שאַחד התלמידים לא הִגיע לַכּיתה. להחסיר יום אחד אֵינו דבר מיוחד, אבָל הוא שׂם לב שאותו תלמיד חסֵר כבר שלושה ימים. רבּי עֲקִיבָא שאל אותנו, התלמידים, אִם מישהו יודע מה קרה לחבֵרנו וּמדוע הוא נֶעדר. הִרכַּנו אֶת רָאשֵינו בְּבוּשה, אף אחד לא יָדע מה קרה לו, וּלמען האמת, איש מאיתנו לא הִבחין בְּחֶסרונו.

רבּי עֲקִיבָא בֵּירר היכן גר התלמיד הֶחָסר וּמיהר לְבֵיתו. כשביקשנו להִתלַווֹת אליו סֵירב, ואנחנו נוֹתַרנו מבוּיָשים בְּבֵית המִדרש.

על מה שהתרחש בְּבֵית חברנו נודע לי רק אחַר כך. הֶחָבר הִתאושש, חזר לַלימודים וכך סיפר: "בַּיום הראשון הייתי תשוש והֶעדפתי להישאר בַּבַּית וּלהִתחזק, אך לְרוע המזל, בַּלילה הֶחמיר מצבי, וּכְשֶהִתעוררתי בְּבוקר היום השני רֹאשי הִסתחרר, גרוני כאַב, הייתי מנוזל וקָדַחתי מֵחוֹם, וּכְבר הִרגשתי ממש חולֶה.

נִשארתי בַּמיטה וקיוִויתי שבְּיום המחרת הַרגשתי תִשתַפֵּר, אך המצב הִמשיך להחמיר וּבַיום השלישי פשוט נִשארתי לשכב בַּמיטה בִּתריסים מוּגָפים, הבית היה חשוך וּמחניק, ולא הִצלחתי אפילו לֶאכול! האֱמת? לא נעים."

"אתה מֵבין?" אמר חברי, "הכאבים בכל אֵיבְרֵי גופי הִתחָרוּ בִּתחוּשת הרעָב מי יגרום לי יותר סֵבל... אבָל מה שהִפריע לי יותר מִכּול," הוא נעץ בי מבט עצוב, "היה כאֵב הלב. הִרגשתי שפשוט שכחו אותי, ושאפילו אִם אמות, מי יֵדע על כך? הִרגשתי בודד ועזוּב...

באותו זמן סבלתי מֵחוֹם גָבוה וּמֵהֲזָיות," הִמשיך חברי לספֵּר, "דִמיינתי אֶת אימי הטובה ואֶת אבי היקר... ולכן כאשר נפתחה הדלת וְלַבַּית נִכְנס רַבֵּנו, רבּי עֲקִיבָא, הייתי בטוח שזוֹ הֲזָיה. רבּי עֲקִיבָא בא אליי? לא יִיתָכֵן!

חִייַכתי אליו מִתוך החוֹם הגָבוה שעטף אותי, ורבּי עֲקִיבָא לא בִּזבֵּז זמן: הוא הִרטיב מגבת והניח על מִצחִי, סידר אֶת הכָּרים סביבי והושיב אותי, פָּתח אֶת החלונות והתריסים כדי לאוְורֵר אֶת הבית, והִגיש לי אוכל וּשתייה. בינתיים חוּמִי הֵחֵל לרדת, וּמִתוך מיטתי צָפיתי בְּהפתעה בְּרבּי עֲקִיבָא מתרוצץ, מְטַאטֵא אֶת הבית, וַאפילו מעמיד סיר עִם תבשיל רֵיחָני על הַכִּירה. וכל הזמן הזה הוא הֵציץ לעברִי וּמִדֵי פעם ניגש אליי והניח יד על מִצחי: 'קצת יותר טוב,' ציין, סָפֵק לי ספק לעצמו.

לאט-לאט הִרגשתי צָלול יותר והייתי מְלֵא הַכָּרת טובה. 'רבּי', לחשתי, 'אֵיני יודע איך להודות לךָ. כבר חשבתי שאני הולך למות...' וסיפרתי לו כל מה שֶעָבר עליי בַּימים האחרונים.

רבּי עֲקִיבָא חִייֵך: 'אַל תדאג, מעכשיו נטפֵּל בך.' הוא איחל לי רפואה שלמה והִתנַצֵל שעָלָיו ללכת.

כשנִסגרה הדלת מִצְמַצְתי בְּעֵינַיי ותהיתי, האִם כל זה היה חלום בְּהָקִיץ? אך כוס התה שלְיָדי, החלונות הפתוחים לִרְוָוחה והנִיחוֹחות שמילאו אֶת הבית הֵעידו שהכול קרה באמת..."

אחרֵי הטיפול בַּתלמיד החולֶה חזר רבּי עֲקִיבָא לְבֵית המִדרש. השִיעור הִתחיל, אך רבּי עֲקִיבָא שתק דקות ארוכות. לְבַסוף פָּתח ואמר: "כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים," (כלומר, כאילו הרג מישהו).

היינו נְבוֹכים, הֵבנו אֶת חוּמְרַת מַעשֵׂנוּ והִתבַּיישנו כל כך. היינו בטוחים שרבּי עֲקִיבָא נוזף בנו, אך כְּכל שהִמשיך השִיעור הִתבָּרר שכַּוָונָתו הייתה אחרת לגמרי: הוא רצה לִגרום לנו להבין שֶכְּשֶאדם חולֶה הוא סובל מאוד, ולכן צריך לְבַקְרוֹ.

כשרבּי עֲקִיבָא תֵיאר אֶת כְּאֵבו ואֶת צערו של החולֶה עלו דמעות בְּעֵינָיו, וכולנו הִרגשנו כאילו הוא אֵינו מדבֵּר על מישהו אחֵר אֶלָא על עצמו.

לאחַר השִיעור הִרהרתי: האם רבּי עֲקִיבָא סָבל אֵי פעם סֵבל כזה? ואולי הִרגיש שתַפקידנוּ להקֵל על הזוּלָת בְּסִבְלוֹ?

אֶת התשובה לא אדע, כַּנִראֶה, לְעולם, אך מֵאז, חברים, לא היה חולֶה שיָדעתי עליו ולא ביקרתי אצלו!


מה גרם לרבי עקיבא לטאטא What made Rabbi Akiva sweep

רבּי עֲקִיבָא היה רב גדול וחשוב, והיו לו תלמידים רבּים. Rabbi Akiva was a great and important rabbi, and he had many students. לִפעמים, במצב כזה, קשֶה לַמורֶה לָשׂים לב לכל אחד. Sometimes, in such a situation, it is difficult for the teacher to pay attention to everyone. אבָל רבּי עֲקִיבָא היה איש מיוחד, והוא הֶעניק תשׂוּמֶת לב לכל תלמיד ותלמיד. But Rabbi Akiva was a special person, and he gave attention to each and every student.

יום אחד הִבחין רבּי עֲקִיבָא שאַחד התלמידים לא הִגיע לַכּיתה. One day Rabbi Akiva noticed that one of the students did not come to class. להחסיר יום אחד אֵינו דבר מיוחד, אבָל הוא שׂם לב שאותו תלמיד חסֵר כבר שלושה ימים. Missing one day is nothing special, but he noticed that the same student had been missing for three days already. רבּי עֲקִיבָא שאל אותנו, התלמידים, אִם מישהו יודע מה קרה לחבֵרנו וּמדוע הוא נֶעדר. Rabbi Akiva asked us, the students, if anyone knew what happened to our friend and why he was missing. הִרכַּנו אֶת רָאשֵינו בְּבוּשה, אף אחד לא יָדע מה קרה לו, וּלמען האמת, איש מאיתנו לא הִבחין בְּחֶסרונו. We bowed our heads in shame, no one knew what happened to him, and to be honest, none of us noticed his lack.

רבּי עֲקִיבָא בֵּירר היכן גר התלמיד הֶחָסר וּמיהר לְבֵיתו. Rabbi Akiva inquired where the missing student lived and hurried to his home. כשביקשנו להִתלַווֹת אליו סֵירב, ואנחנו נוֹתַרנו מבוּיָשים בְּבֵית המִדרש. When we asked to accompany him, he refused, and we were left ashamed in the midrash.

על מה שהתרחש בְּבֵית חברנו נודע לי רק אחַר כך. I learned about what happened at our friend's house only later. הֶחָבר הִתאושש, חזר לַלימודים וכך סיפר: "בַּיום הראשון הייתי תשוש והֶעדפתי להישאר בַּבַּית וּלהִתחזק, אך לְרוע המזל, בַּלילה הֶחמיר מצבי, וּכְשֶהִתעוררתי בְּבוקר היום השני רֹאשי הִסתחרר, גרוני כאַב, הייתי מנוזל וקָדַחתי מֵחוֹם, וּכְבר הִרגשתי ממש חולֶה. The friend recovered, returned to his studies and said: "On the first day I was exhausted and preferred to stay at home and get stronger, but unfortunately, during the night my condition worsened, and when I woke up on the morning of the second day, my head was spinning, my throat was sore, I was runny and aching from a fever, and I already felt really sick.

נִשארתי בַּמיטה וקיוִויתי שבְּיום המחרת הַרגשתי תִשתַפֵּר, אך המצב הִמשיך להחמיר וּבַיום השלישי פשוט נִשארתי לשכב בַּמיטה בִּתריסים מוּגָפים, הבית היה חשוך וּמחניק, ולא הִצלחתי אפילו לֶאכול! I stayed in bed and hoped that the next day I would feel better, but the situation continued to get worse and on the third day I just stayed in bed with the blinds closed, the house was dark and stuffy, and I couldn't even eat! האֱמת? לא נעים." not nice."

"אתה מֵבין?" "Do you understand?" אמר חברי, "הכאבים בכל אֵיבְרֵי גופי הִתחָרוּ בִּתחוּשת הרעָב מי יגרום לי יותר סֵבל... אבָל מה שהִפריע לי יותר מִכּול," הוא נעץ בי מבט עצוב, "היה כאֵב הלב. My friend said, "The pains in all the organs of my body competed with the feeling of hunger, who would cause me more suffering... But what bothered me more than anything," he stared at me sadly, "was the heartache. הִרגשתי שפשוט שכחו אותי, ושאפילו אִם אמות, מי יֵדע על כך? I felt that they had simply forgotten me, and that even if I died, who would know about it? הִרגשתי בודד ועזוּב... I felt lonely and abandoned...

באותו זמן סבלתי מֵחוֹם גָבוה וּמֵהֲזָיות," הִמשיך חברי לספֵּר, "דִמיינתי אֶת אימי הטובה ואֶת אבי היקר... ולכן כאשר נפתחה הדלת וְלַבַּית נִכְנס רַבֵּנו, רבּי עֲקִיבָא, הייתי בטוח שזוֹ הֲזָיה. At that time I was suffering from a high fever and hallucinations," my friend continued to tell, "I imagined my good mother and my dear father... so when the door opened and our rabbi, Rabbi Akiva, entered the house, I was sure it was a hallucination. רבּי עֲקִיבָא בא אליי? לא יִיתָכֵן!

חִייַכתי אליו מִתוך החוֹם הגָבוה שעטף אותי, ורבּי עֲקִיבָא לא בִּזבֵּז זמן: הוא הִרטיב מגבת והניח על מִצחִי, סידר אֶת הכָּרים סביבי והושיב אותי, פָּתח אֶת החלונות והתריסים כדי לאוְורֵר אֶת הבית, והִגיש לי אוכל וּשתייה. I smiled at him from the high heat that enveloped me, and Rabbi Akiva wasted no time: he wet a towel and placed it on my forehead, arranged the pillows around me and sat me down, opened the windows and blinds to air the house, and served me food and drink. בינתיים חוּמִי הֵחֵל לרדת, וּמִתוך מיטתי צָפיתי בְּהפתעה בְּרבּי עֲקִיבָא מתרוצץ, מְטַאטֵא אֶת הבית, וַאפילו מעמיד סיר עִם תבשיל רֵיחָני על הַכִּירה. In the meantime my fever began to drop, and from my bed I watched with surprise Rabbi Akiva running around, sweeping the house, and even putting a pot of fragrant stew on the counter. וכל הזמן הזה הוא הֵציץ לעברִי וּמִדֵי פעם ניגש אליי והניח יד על מִצחי: 'קצת יותר טוב,' ציין, סָפֵק לי ספק לעצמו. And all this time he glanced at me and every now and then came up to me and put his hand on my forehead: 'A little better,' he remarked, giving me doubt about himself.

לאט-לאט הִרגשתי צָלול יותר והייתי מְלֵא הַכָּרת טובה. Little by little I felt clearer and I was full of good knowledge. 'רבּי', לחשתי, 'אֵיני יודע איך להודות לךָ. 'Rabbi', I whispered, 'I don't know how to thank you. כבר חשבתי שאני הולך למות...' וסיפרתי לו כל מה שֶעָבר עליי בַּימים האחרונים. I already thought I was going to die...' and I told him everything that had happened to me in the last few days.

רבּי עֲקִיבָא חִייֵך: 'אַל תדאג, מעכשיו נטפֵּל בך.' Rabbi Akiva smiled: 'Don't worry, we will take care of you from now on.' הוא איחל לי רפואה שלמה והִתנַצֵל שעָלָיו ללכת. He wished me a full recovery and apologized that he had to go.

כשנִסגרה הדלת מִצְמַצְתי בְּעֵינַיי ותהיתי, האִם כל זה היה חלום בְּהָקִיץ? When the door closed I blinked and wondered, was this all a summer dream? אך כוס התה שלְיָדי, החלונות הפתוחים לִרְוָוחה והנִיחוֹחות שמילאו אֶת הבית הֵעידו שהכול קרה באמת..." But the cup of tea next to me, the wide open windows and the aromas that filled the house testified that everything really happened..."

אחרֵי הטיפול בַּתלמיד החולֶה חזר רבּי עֲקִיבָא לְבֵית המִדרש. After treating the sick student, Rabbi Akiva returned to the midrash. השִיעור הִתחיל, אך רבּי עֲקִיבָא שתק דקות ארוכות. The lesson began, but Rabbi Akiva was silent for long minutes. לְבַסוף פָּתח ואמר: "כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים," (כלומר, כאילו הרג מישהו). Finally he opened and said: "Anyone who does not visit the sick as if he were shedding blood," (that is, as if he had killed someone).

היינו נְבוֹכים, הֵבנו אֶת חוּמְרַת מַעשֵׂנוּ והִתבַּיישנו כל כך. We were embarrassed, realized the seriousness of our smoking and were so ashamed. היינו בטוחים שרבּי עֲקִיבָא נוזף בנו, אך כְּכל שהִמשיך השִיעור הִתבָּרר שכַּוָונָתו הייתה אחרת לגמרי: הוא רצה לִגרום לנו להבין שֶכְּשֶאדם חולֶה הוא סובל מאוד, ולכן צריך לְבַקְרוֹ. We were sure that Rabbi Akiva was scolding us, but as the lesson went on, it became clear that his intention was completely different: he wanted to make us understand that when a person is sick, he suffers a lot, and therefore needs to be visited.

כשרבּי עֲקִיבָא תֵיאר אֶת כְּאֵבו ואֶת צערו של החולֶה עלו דמעות בְּעֵינָיו, וכולנו הִרגשנו כאילו הוא אֵינו מדבֵּר על מישהו אחֵר אֶלָא על עצמו. When Rabbi Akiva described the patient's pain and sorrow, tears welled up in his eyes, and we all felt as if he was not talking about anyone else but himself.

לאחַר השִיעור הִרהרתי: האם רבּי עֲקִיבָא סָבל אֵי פעם סֵבל כזה? After the lesson I pondered: Has Rabbi Akiva ever suffered such suffering? ואולי הִרגיש שתַפקידנוּ להקֵל על הזוּלָת בְּסִבְלוֹ? And perhaps he felt that it was our job to alleviate the suffering of others?

אֶת התשובה לא אדע, כַּנִראֶה, לְעולם, אך מֵאז, חברים, לא היה חולֶה שיָדעתי עליו ולא ביקרתי אצלו! I will probably never know the answer, but since then, my friends, there hasn't been a patient that I knew of and I didn't visit him!