מגדל בבל Tower of Babel

עֶרב אחד ישבו אנשים מִצֶאצָאָיו של נֹח מִסָביב לַמדורה, וּכְדַרכָּם הִתחממו לְאוֹרה של האֵש, שׂוחחו וסיפרו סיפורים, ונִראָה שהם יכולים לשבת כך עד אֶמצע הלילה. One evening, some of Noah's descendants sat around the fire, warming themselves in the light of the fire, talking and telling stories, and they seemed to be able to sit like that until the middle of the night. לְפֶתע הִתקרב אֶל המדורה איש זקֵן, נעמד בְּמֶרכּז המעגל, הֵניף ידָיו מעלָה וקרא: "הַקשיבו היטב! Suddenly an old man approached the fire, stood in the center of the circle, waved his hands up and exclaimed: "Listen carefully! השָמים עומדים ליפול עלינו! The sky is about to fall on us! דְעו לכם שאחת ל-1656 שנה השמים נופלים. Know that once in 1656 years the sky falls. על פי החישובים, זה יקרֶה בקרוב! According to the calculations, it will happen soon! מוכרחים לעשׂות משהו!" We have to do something! " מִסָביב לַמדורה פרצה בֶּהלה: "מה נעשֶׂה?" A panic erupted around the fire: "What shall we do?" "איזה אסון!" "What a disaster!" "זה הסוף שלנו". הרוחות סערו, והאנשים ניסו לִמצוא פִּתְרון. The winds were blowing, and the people were trying to find a solution. האֶחד הִציע שכולם יִתכַּנסו ויתפללו להצלת העולם; השני אמר שאִם ידליקו מדורת ענק הֶעָשן יעלֶה לַשָמים וזה יִמְנע מֵהם מִליפול; השלישי הִכריז שכּדאי לֶארוז בִּמהירות ציוד הֶכרֵחי וְלִברוח לְכִיווּן מערב, שָם השמים יַציבים יותר. One suggested that everyone gather and pray for the salvation of the world; The other said that if they lit a huge bonfire the smoke would go up to the sky and it would prevent them from falling; The third declared that it was worthwhile to pack the necessary equipment quickly and flee to the west, where the sky was more stable.

בין היושבים ליד המדורה היה נער שֶנָהג מִדֵי בוקר לשכב על הגב וּלהביט בַּשמים. Among those sitting by the fire was a boy who used to lie on his back every morning and look at the sky. באמת שַׂמתי לב שבַּזמן האחרון השמים הִתקַדְרוּ... זה יכול להיות סימָן לָאסון המתקרב, חשב וּלְפֶתע קם מִמקומו וצעק: "יש לי רעיון!" I really noticed that lately the sky has darkened ... it could be a sign of impending disaster, he thought and suddenly got up and shouted: "I have an idea!" הִשׂתרר שקט, כולם הִבּיטו בו. There was silence, everyone looked at him. ליבו הָלם בִּמהירות. הוא נשם נשימה עמוקה והִציע: "בואו נִבנה מגדל גבוה שרֹאשו נוגע בַּשָמים וְלוֹ ארבעה עמודים תומכים, אחד לכל פינה, כך לא יוּכלו השמים ליפול עלינו." He took a deep breath and suggested, "Let us build a high tower whose head touches the sky and has four supporting pillars, one for each corner, so that the sky could not fall on us." האנשים הִבּיטו זה בָּזֶה והִנהֲנוּ. The people looked at each other and nodded. הם הִסכּימו פֶּה אחד להתחיל לִבנות עִם שחר והִתפַּזרו לְבָתֵיהם. הנער פסע לבֵיתו וּמִדֵי פעם עצר והִבּיט בַּשמים זְרוּעֵי הכוכבים, "אני לא מאמין! The boy walked to his house and occasionally stopped and looked at the starry sky, "I can't believe it! בקרוב אגיע לַשמים," לחש. I will soon reach heaven, "he whispered.

עִם שחר הֵחלו האנשים בִּמְלֶאכֶת הבְּנִייה. At dawn the people began the work of building. תחילה ליבְּנוּ לְבֵנים, ולא הֶאמינו לְמַראֵה עֵיניהם: בִּמקום כל לְבֵנה שליבְּנו הופיעו שתיים! At first our hearts were white, and they did not believe what they saw: instead of every brick in our hearts, two appeared! "זה סימָן שאלוהים איתנו," אמרו בְּשִׂמחה. "It's a sign that God is with us," they said happily. מְעוֹדָדים פָּנו לִמְלֶאכת הטִיוּח, וּרְאֵה זה פלא! Cheerleaders turned to the craft of rendering, and see it is a miracle! בכל פעם שטִייְחו זוג לבֵנים כּוּסוּ בְּטִיחַ ארבע לבֵנים! Each time a pair of bricks were plastered, four bricks were covered with plaster! אין ספק, אלוהים לצידנו! Undoubtedly, God is by our side! זֶהו נס! This is a miracle! חשבו, בקרוב נגיע לַשָמים ונוּכל להודות לו בְּאופֶן אישי. Think, we will soon reach heaven and we will be able to thank Him personally. גם הנער עבד בְּהִתלַהבות רבּה ודִמיֵין אֶת הרֶגע שֶבּו ייגע בַּשָמים. The boy, too, worked with great enthusiasm and imagined the moment when he would touch the sky. מִדֵי בוקר היה נֶעמד בְּרֹאש המִגדל, מַבּיט מטָה וּמְחַיֵיך לְמַראֵה אוֹרחות הגמלים שנִראו מִן הגובה הרב כְּשַיירות נְמָלים, וּלְמַראֵה עֲצֵי הדֶקל שנִראו כַּחֲגָבים. Every morning he would stand at the top of the tower, looking down and smiling at the sight of the camel's feet that looked from great heights like carrion of ants, and at the sight of the palm trees that looked like grasshoppers.

המִגדל הלך וגָבה, וּכְכל שֶגָבה גברו השִׂמחה והגַאווה של הבונים. The tower grew taller, and as it grew taller the joy and pride of the builders increased. מִדֵי פעם אֵירע אסון, אַחד הבונים מָעד מֵרֹאש המגדל, צנח מטָה וָמֵת. Occasionally a catastrophe occurred, one of the builders stumbled from the top of the tower, fell down and died. חבֵריו היו שקועים כל כך בַּעבודתם עד כי לא שָׂמו לב לכך. His friends were so engrossed in their work that they did not notice it. ואוּלם כאשר נפלה לבֵנה מֵרֹאש המגדל והִתנַפּצה בקול חֲבָטה לְאַלְפֵי רְסיסים, היו הבונים מְקוֹנְנים וּבוֹכים מָרָה, "אויה! Yet when her son fell from the top of the tower and shattered with a thud to thousands of shards, the builders were lamenting and weeping bitterly, "Oh! אסון קרה לנו! A disaster happened to us! אבדה לנו לבֵנה יקָרה מִפּז." We lost our precious son Mepaz. "

השָנים חלפו, הנער בָּגר וניסָה להָסֵב אֶת תְשׂוּמַת ליבם של הבונים לַמחיר הכָּבד שבְּניית המִגדל גובָה מֵהם, ואוּלם הם הִיסוּ אותו ואמרו: "מדוע אתה מֵעיר לנו? The years passed, the boy grew up and tried to draw the attention of the builders to the heavy price that the building of the tower charged them, but they hesitated and said, "Why are you waking us up? חשבנו שהחלום שלךָ הוא לגעת בַּשמים, הַפסק להטריד אותנו והַמשך לִבנות."

יום אחד עבר לְרַגלֵי המִגדל אַבְרָהָם בֶּן תֶרַח, אף הוא מִצֶאצָאיו של נֹח, הִבּיט בַּמִתרַחֵש ונֶחרד לגַלוֹת כי בני האדם מִצטערים על אובדן לבֵנה יותר מעל אובדנו של אדם. One day at the foot of the tower Abraham son of Terah, also a descendant of Noah, looked at what was happening and was horrified to discover that human beings regret the loss of a son more than the loss of a man. ראה שֶכּך והטיל עליהם קללה בִּשְמוֹ של האל – הוא עִרבּב אֶת שְׂפָתם, והבונים חדלו להבין זה אֶת זה. האֶחד ביקש קַרְדוֹם וקיבל מַגרֵפה; השני ביקש מים וחבֵרו הִגיש לו עָפר. One asked for an ax and got a rake; The other asked for water and his friend served him dirt. "תגיד, אתה עושֶׂה ממני צחוק? "Say, are you kidding me?" ביקשתי מים!" I asked for water! " כעס הֶחָבר והיכה את חֲבֵרו מכָּה הגונה; השלישי ביקש שיעבירו לו מעט מזון וקיבל פטיש, "תאכלו אתם פטיש!" The friend got angry and hit his friend with a decent blow; The third asked to be given some food and was given a hammer, "Eat a hammer with you!" צעק, "ושיהיה לכם בתיאבון!"

הנער היה שקוע בִּמלֶאכת הבנייה. לְשֵמַע הצעקות הרָמות הֵרים אֶת רֹאשו, הִבּיט סביבו ונִדהם: מרוב כעס ותִסכּול הֵחלו הבונים להכות זה אֶת זה, לקלל וְלִצעוק בִּבְלִיל שָׂפות. To hear the loud shouts he raised his head, looked around and was astonished: out of anger and frustration the builders began to beat each other, cursing and shouting in confusion of tongues. המְהוּמה הייתה רבּה. The commotion was great. "הַפסיקו!" "Stop it!" צעק הנער, "מה אתם עושׂים?" The boy shouted, "What are you doing?" אך איש לא שָעָה אליו. But no one looked at him. עִם רֶדת הַחשֵיכה נִמְלְטו הבונים כועסים, מבולבּלים וחבולים, ונָפוֹצוּ לְכל עֵבר. As darkness fell, the builders fled in anger, confused and bruised, and scattered everywhere. בְּהִימָלְטָם הִשאירו מֵאחורֵיהם אֶת חוֹרְבוֹת המִגדל, וּמֵאז הוא נִקרָא 'מִגדל בָּבֶל', מִשום שֶבּו בָּלַל האֵל אֶת שְׂפָתם של בְּנֵי האדם. In their escape they left behind the ruins of the tower, and since then it has been called the 'Tower of Babel', because in it the god Ballah used the language of the people.