Week two
אז הם כמובן מצמידים לי אותו. למה הם מצמידים לי אותו? כי אנחנו נהנים לשחק ביחד? לא. הם מצמידים לי את הילד שלהם כדי שאעשה לו בייביסיטר. הוא לא מעניין אותי – הילד שלהם – בדרך כלל הוא יותר קטן ממני, בוהה בי עם פרצוף הנזלת שלו, וישר אני מבין שיהיו צרות, כי אני לא מתכוון לסבול אותו יותר מידי.
"תשחקו יחד." אמא מנסה להלהיב אותי. "תראה, יש לו טרקטור!" אומר האבא של הילד. לא מעניין אותם אם אנחנו רוצים לשחק יחד או לא. בשביל המבוגרים, אם אנחנו בערך באותו גיל, פלוס מינוס שנתיים, זה אומר שאנחנו כבר חברים.
בחיי, הייתי רוצה להחזיר להם; להצמיד להם מישהו, מישהו בגיל שלהם, שהם לא מכירים, נגיד את אב הבית אצלנו בגנים. גם הוא אבא, הוא האבא של הגן. הייתי מביא אותו אלינו הביתה ואומר: "תכירו, זה אב הבית, מעכשיו אתם חברים. תראו, יש לו צרור עם המון מפתחות! תשחקו יחד!" ככה הייתי אומר להם. אבל העולם לא עובד ככה, בעולם שלנו המבוגרים משגעים את הילדים, לא להיפך.
כשהם רואים שזה לא יבוא להם בקלות אמא מחריפה את המאמצים: "זה לא יפה!" ככה היא גוערת בי, "תחלוק איתו, תשחקו יחד בטרקטור." היא לא מבינה שאת הטרקטור אי אפשר לחלוק. זה לא עובד ככה. זה כמו שאני אגיד להם לחלוק משהו עם אב הבית, נגיד את תיק ההשקעות הזה שהם כל הזמן מדברים עליו. יש לי הרגשה שהם לא יסכימו. כשלא הולך להם הם מתעלמים מאיתנו ומקווים שיהיה בסדר, מתיישבים על הכיסאות הגבוהים שלהם ליד השולחן הגבוה שלהם ושותים קפה.