Week two

אז הם כמובן מצמידים לי אותו. So of course they attach it to me. למה הם מצמידים לי אותו? Why are they pinning it to me? כי אנחנו נהנים לשחק ביחד? לא. הם מצמידים לי את הילד שלהם כדי שאעשה לו בייביסיטר. הוא לא מעניין אותי – הילד שלהם – בדרך כלל הוא יותר קטן ממני, בוהה בי עם פרצוף הנזלת שלו, וישר אני מבין שיהיו צרות, כי אני לא מתכוון לסבול אותו יותר מידי.

"תשחקו יחד." אמא מנסה להלהיב אותי. "תראה, יש לו טרקטור!" אומר האבא של הילד. לא מעניין אותם אם אנחנו רוצים לשחק יחד או לא. בשביל המבוגרים, אם אנחנו בערך באותו גיל, פלוס מינוס שנתיים, זה אומר שאנחנו כבר חברים.

בחיי, הייתי רוצה להחזיר להם; להצמיד להם מישהו, מישהו בגיל שלהם, שהם לא מכירים, נגיד את אב הבית אצלנו בגנים. In my life, I would like to give back to them; Attach to them someone, someone their age, whom they do not know, say the head of our house in the gardens. גם הוא אבא, הוא האבא של הגן. He too is a father, he is the father of the garden. הייתי מביא אותו אלינו הביתה ואומר: "תכירו, זה אב הבית, מעכשיו אתם חברים. I would bring him home to us and say, "Meet, this is the father of the house, from now on you are friends. תראו, יש לו צרור עם המון מפתחות! Look, he has a bundle with lots of keys! תשחקו יחד!" Play together! " ככה הייתי אומר להם. That's how I would tell them. אבל העולם לא עובד ככה, בעולם שלנו המבוגרים משגעים את הילדים, לא להיפך. But the world does not work that way, in our world the adults drive the kids crazy, not the other way around.

כשהם רואים שזה לא יבוא להם בקלות אמא מחריפה את המאמצים: "זה לא יפה!" When they see that it will not come easily to them, the mother intensifies her efforts: "It is not beautiful!" ככה היא גוערת בי, "תחלוק איתו, תשחקו יחד בטרקטור." That's how she scolds me, "Share with him, play tractor together." היא לא מבינה שאת הטרקטור אי אפשר לחלוק. She does not understand that the tractor can not be shared. זה לא עובד ככה. It does not work that way. זה כמו שאני אגיד להם לחלוק משהו עם אב הבית, נגיד את תיק ההשקעות הזה שהם כל הזמן מדברים עליו. It's like I'll tell them to share something with the landlord, say this investment portfolio they're constantly talking about. יש לי הרגשה שהם לא יסכימו. I have a feeling they will not agree. כשלא הולך להם הם מתעלמים מאיתנו ומקווים שיהיה בסדר, מתיישבים על הכיסאות הגבוהים שלהם ליד השולחן הגבוה שלהם ושותים קפה. When they are not going they ignore us and hope it will be okay, sit on their high chairs at their high table and drink coffee.