Week three
Week three
הילד שלהם מסתכל עלי.
Their child is looking at me.
אני עושה לו פרצוף של "שמחתי לא להכיר אותך", מסתובב ממנו ומוסיף עוד חלק ירוק של לגו על הכף.
I make him a "glad I did not know you" face, turn away from him and add another green part of Lego on the spoon.
ואז הילד-נזלת הזה מתחיל לבכות.
Then this rhinoceros child starts crying.
הוא מתחיל לבכות וההורים שלו מאוד מאוכזבים.
He starts crying and his parents are very disappointed.
למה הם מאוכזבים?
כי הילד שלהם בוכה?
מה פתאום?
No way?
הם מאוכזבים כי הם צריכים לקום עכשיו ולטפל בו!
They are disappointed because they have to get up now and take care of him!
הם צריכים לקום ולטפל בו כי אני לא מוכן לעשות את זה במקומם.
They need to get up and take care of him because I'm not willing to do it for them.
הם מגיעים ומנסים להרגיע אותו.
They arrive and try to calm him down.
אני מנסה להתרכז בטרקטור אבל הכף שלו נשמטת מטה ושני החלקים של הלגו נופלים על הרצפה.
I try to concentrate on the tractor but his spoon drops down and both parts of the Lego fall to the floor.
עכשיו גם אני מתחיל לצרוח מעצבים.
Now I'm starting to scream designers too.
הילד שומע אותי וצורח עוד יותר חזק.
The boy hears me and screams even louder.
אמא באה, מחבקת אותי, אבל אני לא מסכים להירגע, שתדע שזה לא סתם בכי, שהם הרסו לי את כל אחר הצהריים עם החברים שלהם ועם ילד-נזלת.
Mom comes, hugs me, but I do not agree to relax, to know that it's not just crying, that they ruined my whole afternoon with their friends and with a rhinoceros child.
ואז מגיע הפתרון האולטימטיבי: טלוויזיה.
Then comes the ultimate solution: TV.
כשלהורים אין כוח להתמודד איתנו הם בורחים לטלוויזיה.
When parents have no power to deal with us they run away to TV.
אמא מרימה אותי ומושיבה על הספה.
Mom picks me up and sits on the couch.
אבא לוחץ על הכפתור בשלט.
Dad presses the button on the remote.
הדמעות שלי מתייבשות ברגע.
My tears dry in an instant.
טלוויזיה אין לי בעיה לחלוק עם גוש-נזלת.
TV I have no problem sharing with a runny nose.
אנחנו יושבים זה לצד זה, בוהים באבא מוצא לנו תוכנית, לא משנה איזו, אנחנו לא בררנים.
We sit side by side, staring at Dad finding us a plan, no matter what, we are not picky.
טלוויזיה זה יותר טוב מטרקטור, טלוויזיה זה שלום בית.
TV is better than a tractor, TV is home peace.
אבל מהר מאוד כל הטוב הזה נגמר, הם קמים וניגשים אלינו, באים להציק.
But very quickly all this goodness is over, they get up and approach us, come to harass.
"מה זה?
"What is?
כמה זמן אתם רואים טלוויזיה?
How long have you been watching TV?
שעה זה כבר יותר מדי!"
It's too late! "
כאילו שזה היה רעיון שלנו.
As if that was our idea.
ואז אבא מכבה לנו את הטלוויזיה, ואנחנו מוחים, למרות שגם לנו קצת נמאס.
Then Dad turns off our TV, and we protest, even though we're a little tired.
המבוגרים עושים קולות של פרידה.
The adults make farewell sounds.
ושוב חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, שלום ולהתראות, ונדבר, ונתקשקש, ונקבע, וניפגש, ותבואו יום אחד, ותבואו אתם, ונטייל בשבת, וניסע בחג.
And again a hug-kiss, a hug-kiss, peace and goodbye, and we will talk, and we will chat, and we will set, and we will meet, and you will come one day, and you will come with us, and we will walk on Shabbat, and we will go on holiday.
כל זה.
all of this.
ואז אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש שוקולד.
Then you can take the opportunity and ask for chocolate.
ואמא נותנת לי, תמיד היא נותנת לי כשיש אורחים, גם לגוש-נזלת היא נותנת, אבל לא אכפת לי, העיקר שלי יש.
And mother gives me, she always gives me when there are guests, she also gives a lump of rhinitis, but I do not care, my main thing is.
אני טורף את השוקולד מהר-מהר, חוטף זץ למוח, וזה שווה לי את כל הביקור.
I devour the chocolate fast, grab a brain, and it's worth the whole visit.
עכשיו אני מאושר.
I'm happy now.
