image

(אופיר עוז)שמחתי לא להכיר אותך, Week one

Week one

לפעמים נכנסים אלינו הביתה אנשים זרים, חברים שלכם, הורים בעצמם. אין לי בעיה עם זה, שיבואו, זכותכם להזמין אותם אלינו הביתה. אבל אם הם באים שיבואו אליכם, למה הם באים אלי? מה אני קשור? הם נכנסים בדלת, שלום-שלום, חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, ומיד נטפלים אלי. האישה מתכופפת, דוחפת את הפנים הצבועות שלה מול הפנים שלי, מחייכת כמו ליצן עם פה ענק, מלטפת לי את הלחי, מתפעלת: "כמה גדלת!"

גדלתי? מה פתאום גדלתי? ככה אני. זה הגודל שלי. חוץ מזה מה אני אמור לענות על זה? להתפעל ממנה, כמה שהיא הזדקנה? ואז היא אומרת: "אני זוכרת אותך עוד שהיית כזה קטן." ומסמנת בכפות הידיים שלה גודל של טאבלט. יופי שאת זוכרת כי אני לא זוכר. לא זוכר את עצמי כשהייתי "ככה" ולא זוכר גם אותך. בחיים שלי לא ראיתי אותך. באת להורים שלי? לכי אליהם, מה את רוצה ממני? אני פה באמצע, עם הטרקטור שלי, את מפריעה.

כשהיא מתייאשת היא קמה וחוזרת אל ההורים שלי, אבל אז מגיע בעלה ואני צריך להתמודד גם איתו. מזל שעם הבעל זה יותר קל, כי מדובר ביצור עם פונקציה אחת. הוא מתקרב אלי ונובח: "גבר! גבר! תן כיף גבר!" אז אני נותן לו כיף חזק, כבר יודע שהוא יתפוס את היד שלו כאילו היא כואבת לו נורא. הם לא טיפוסים כל כך חכמים, הבעלים, אפשר להיפטר מהם אחרי שני כיפים. לזרוק להם בננה ולא לראות אותם יותר.

רק אחרי שהם עוזבים אותי והולכים לשבת עם ההורים שלי על קפה ופוליטיקה, אני חוזר בשקט לכף של הטרקטור שלי, מנסה לייצב עליו חלק אדום של לגו. אבל לא תמיד זה נגמר כל כך בקלות, יש את המקרים הקשים; המקרים שבהם הם מביאים איתם את הילד שלהם.



Want to learn a language?


Learn from this text and thousands like it on LingQ.

  • A vast library of audio lessons, all with matching text
  • Revolutionary learning tools
  • A global, interactive learning community.

Language learning online @ LingQ

Week one

לפעמים נכנסים אלינו הביתה אנשים זרים, חברים שלכם, הורים בעצמם. Sometimes strangers come into our house, your friends, parents themselves. אין לי בעיה עם זה, שיבואו, זכותכם להזמין אותם אלינו הביתה. I have no problem with that, let them come, your right to invite them to our home. אבל אם הם באים שיבואו אליכם, למה הם באים אלי? But if they come to you, why do they come to me? מה אני קשור? What am I related to? הם נכנסים בדלת, שלום-שלום, חיבוק-נשיקה, חיבוק-נשיקה, ומיד נטפלים אלי. They walk in the door, hello-hello, hug-kiss, hug-kiss, and immediately take care of me. האישה מתכופפת, דוחפת את הפנים הצבועות שלה מול הפנים שלי, מחייכת כמו ליצן עם פה ענק, מלטפת לי את הלחי, מתפעלת: "כמה גדלת!" The woman bends over, pushes her painted face in front of my face, smiles like a clown with a huge mouth, strokes my cheek, admiring: "How big you are!"

גדלתי? I grew up? מה פתאום גדלתי? ככה אני. that is how I am. זה הגודל שלי. That's my size. חוץ מזה מה אני אמור לענות על זה? Besides what am I supposed to answer to that? להתפעל ממנה, כמה שהיא הזדקנה? Admire her, how old is she? ואז היא אומרת: "אני זוכרת אותך עוד שהיית כזה קטן." Then she says, "I remember you when you were so small." ומסמנת בכפות הידיים שלה גודל של טאבלט. And marks in her palms the size of a tablet. יופי שאת זוכרת כי אני לא זוכר. Good thing you remember because I do not remember. לא זוכר את עצמי כשהייתי "ככה" ולא זוכר גם אותך. I do not remember myself when I was "like that" and I do not remember you either. בחיים שלי לא ראיתי אותך. I've never seen you in my life. באת להורים שלי? Did you come to my parents? לכי אליהם, מה את רוצה ממני? Go to them, what do you want from me? אני פה באמצע, עם הטרקטור שלי, את מפריעה. I'm here in the middle, with my tractor, you're interrupting.

כשהיא מתייאשת היא קמה וחוזרת אל ההורים שלי, אבל אז מגיע בעלה ואני צריך להתמודד גם איתו. When she despairs she gets up and goes back to my parents, but then her husband arrives and I have to deal with him too. מזל שעם הבעל זה יותר קל, כי מדובר ביצור עם פונקציה אחת. Luckily with the husband it is easier, because it is a fortification with one function. הוא מתקרב אלי ונובח: "גבר! He approaches me and barks: "Man! גבר! תן כיף גבר!" Have fun man! " אז אני נותן לו כיף חזק, כבר יודע שהוא יתפוס את היד שלו כאילו היא כואבת לו נורא. So I give him a lot of fun, already knowing he will grab his hand as if it hurts him terribly. הם לא טיפוסים כל כך חכמים, הבעלים, אפשר להיפטר מהם אחרי שני כיפים. They are not so smart types, the owners, you can get rid of them after two fun. לזרוק להם בננה ולא לראות אותם יותר. Throw them a banana and never see them again.

רק אחרי שהם עוזבים אותי והולכים לשבת עם ההורים שלי על קפה ופוליטיקה, אני חוזר בשקט לכף של הטרקטור שלי, מנסה לייצב עליו חלק אדום של לגו. Only after they leave me and go sit with my parents for coffee and politics, I quietly return to my tractor's spoon, trying to stabilize a red Lego part on it. אבל לא תמיד זה נגמר כל כך בקלות, יש את המקרים הקשים; המקרים שבהם הם מביאים איתם את הילד שלהם. But it does not always end so easily, there are the difficult cases; The cases in which they bring their child with them.

×

We use cookies to help make LingQ better. By visiting the site, you agree to our cookie policy.