image

אצבעות צהובות (מאת אשכול נבו), Week 3

Week 3

תחילה הם ישבו לאכול קומלה, המנה האהובה עליה (אימא שלה היתה מכינה לה את זה, ואחרי שמתה הוא ניסה להיכנס לנעליה). אחר כך הוא שאל אותה על חייה, והיא סיפרה לו שגירשה מדירתה באוסלו את סטפאנו, החבר האיטלקי שלה. הוא הינהן בהבנה, אבל בפנים התפרץ בו הר געש של שמחה: הוא אף פעם לא סבל את הסטפאנו הזה.

רק אחרי שהם שתו קפה (שלו שחור, שלה או־לה) הוא סיפר לה על האופן המשונה והמטריד שבו הגיבו אליו המקומיים מאז שחזר מבקתת הכתיבה שלו. המבטים. הלחישות.

"תגידי לי את האמת," הוא ביקש, "משהו לא בסדר איתי?"

היא הביטה לתוך עיניו, כמבקשת למצוא בהן זיק מעורר חשד. ואז סרקה במבטה את פניו, את חזהו, את כל גופו, ואמרה: "לא". ואז סרקה אותו שוב והבחינה באצבעות שלו. "רגע", היא אמרה ונטלה את כף היד שלו. אני לא מאמינה, הן לא צהובות!"

"למה שהאצבעות שלי יהיו צהובות"? הוא תהה. הוא לא היה בטוח אם היא מהתלת בו או לא (לאימא שלה הייתה נטייה לעשות את זה).

ואז היא סיפרה לו על המגפה.

"שאני אבין," הוא שאל כשסיימה, "אני היחיד בעולם בלי אצבעות צהובות?"

"כנראה," היא ענתה, "אבל זה די פשוט לטפל בזה."

היא הרימה את ידה באוויר וביקשה שיעשה כמוה. צל של מיאון שחלף בליבו, ובכל זאת הוא הינהן לאישור, הרים את כף ידו והצמיד אותה לכף ידה.

"זה לוקח בין ארבע לשמונה שעות," היא אמרה. "עד ארוחת הבוקר כבר תהיה כמו

כולם."

הוא לא היה כמו כולם עד ארוחת הבוקר. "אולי עם עקשנים זה לוקח יותר זמן," היא ניסתה להתבדח, אבל אז הוא קרא, "תסתכלי, קמילה, האצבעות שלך!"

הן לא היו צהובות יותר. אף לא אחת מהן. הצבע הצהוב נעלם כליל.

והם ישבו בדממה ושתו את קפה הבוקר שלהם, (שלו או־לה, שלה שחור).

האנשים היחידים עם אצבעות לא צהובות, בעולם שעמד להשתנות שוב.



Want to learn a language?


Learn from this text and thousands like it on LingQ.

  • A vast library of audio lessons, all with matching text
  • Revolutionary learning tools
  • A global, interactive learning community.

Language learning online @ LingQ

Week 3

תחילה הם ישבו לאכול קומלה, המנה האהובה עליה (אימא שלה היתה מכינה לה את זה, ואחרי שמתה הוא ניסה להיכנס לנעליה). First they sat down to eat kumla, her favorite dish (her mother would make it for her, and after she died he tried to get into her shoes). אחר כך הוא שאל אותה על חייה, והיא סיפרה לו שגירשה מדירתה באוסלו את סטפאנו, החבר האיטלקי שלה. He then asked her about her life, and she told him that she had expelled Stefano, her Italian friend, from her apartment in Oslo. הוא הינהן בהבנה, אבל בפנים התפרץ בו הר געש של שמחה: הוא אף פעם לא סבל את הסטפאנו הזה. He nodded understandingly, but inside he erupted a volcano of joy: he had never endured this Stefano.

רק אחרי שהם שתו קפה (שלו שחור, שלה או־לה) הוא סיפר לה על האופן המשונה והמטריד שבו הגיבו אליו המקומיים מאז שחזר מבקתת הכתיבה שלו. Only after they drank coffee (his black, hers or her) did he tell her about the strange and disturbing way the locals had reacted to him since returning from his writing cabin. המבטים. The looks. הלחישות. The whispers.

"תגידי לי את האמת," הוא ביקש, "משהו לא בסדר איתי?" "Tell me the truth," he asked, "is something wrong with me?"

היא הביטה לתוך עיניו, כמבקשת למצוא בהן זיק מעורר חשד. She looked into his eyes, as if seeking to find in them a suspicious spark. ואז סרקה במבטה את פניו, את חזהו, את כל גופו, ואמרה: "לא". Then she scanned her face, his chest, his whole body, and said, "No." ואז סרקה אותו שוב והבחינה באצבעות שלו. Then she scanned it again and noticed his fingers. "רגע", היא אמרה ונטלה את כף היד שלו. "Wait," she said, taking his palm. אני לא מאמינה, הן לא צהובות!" I can not believe it, they are not yellow! "

"למה שהאצבעות שלי יהיו צהובות"? "Why should my fingers be yellow"? הוא תהה. He wondered. הוא לא היה בטוח אם היא מהתלת בו או לא (לאימא שלה הייתה נטייה לעשות את זה). He wasn't sure if she was out of it or not (her mother had a tendency to do that).

ואז היא סיפרה לו על המגפה. Then she told him about the plague.

"שאני אבין," הוא שאל כשסיימה, "אני היחיד בעולם בלי אצבעות צהובות?" "That I will understand," he asked when she finished, "am I the only one in the world without yellow fingers?"

"כנראה," היא ענתה, "אבל זה די פשוט לטפל בזה." "Probably," she replied, "but it's pretty simple to handle."

היא הרימה את ידה באוויר וביקשה שיעשה כמוה. She raised her hand in the air and asked him to do as she did. צל של מיאון שחלף בליבו, ובכל זאת הוא הינהן לאישור, הרים את כף ידו והצמיד אותה לכף ידה. A shadow of Mion passed through his heart, and yet he nodded in approval, raised his palm and pressed it to her palm.

"זה לוקח בין ארבע לשמונה שעות," היא אמרה. "It takes between four and eight hours," she said. "עד ארוחת הבוקר כבר תהיה כמו "By breakfast it will already be like

כולם." Everyone."

הוא לא היה כמו כולם עד ארוחת הבוקר. He was not like everyone else until breakfast. "אולי עם עקשנים זה לוקח יותר זמן," היא ניסתה להתבדח, אבל אז הוא קרא, "תסתכלי, קמילה, האצבעות שלך!" "Maybe with stubborn it takes longer," she tried to joke, but then he exclaimed, "Look, Camilla, your fingers!"

הן לא היו צהובות יותר. They were no longer yellow. אף לא אחת מהן. None of them. הצבע הצהוב נעלם כליל. The yellow color is completely gone.

והם ישבו בדממה ושתו את קפה הבוקר שלהם, (שלו או־לה, שלה שחור). And they sat in silence, drinking their morning coffee (his or her, black).

האנשים היחידים עם אצבעות לא צהובות, בעולם שעמד להשתנות שוב. The only people with non-yellow fingers, in a world that was about to change again.

×

We use cookies to help make LingQ better. By visiting the site, you agree to our cookie policy.