Slavery in Freedom, part 2 - עבדות בתוך חרות ב
אחד מסופרי 'העומר', הפילוסוף המפורסם אדולף פרנק, חורץ משפטו, כי כל איש ישׂראל, בלי הבדל לאום (sans distinction de nationalité), הנהנה מפרי האימַנציפּציא באיזו מדינה שתהיה, מחויב להודות על זה קודם כל להצרפתים בני דור המרידה, ועל כן עליו לחשוב את צרפת לארץ מולדתו הראשונה, ושניה לה במעלה היא ארץ מולדתו האמתית !
ופה רואה החכם חובה לעצמו להוסיף פתאום את הדברים האלה : 'ירושלים אינה אלא מקום מולדת זכרונותיו ואמונתו [של היהודי] ; מוּתר לו אמנם לתת לה מקום בעבודת הקודש, אבל הוא עצמו בן הוא לארץ מולדתו'. – ההשקפה הזאת על 'ירושלים', כשהיא לעצמה , אינה אמנם אלא 'קמחא טחינא' שחכמינו המערביים טוחנים וחוזרים וטוחנים באופנים שונים. זה לא כבר הדפיס פילוסוף אחר, מאחינו שבאשכנז, ספר חדש, ובו נמצא מאמר מדעי על מגלת איכה. ואעפ"י שמאמר מדעי אין לו עסק עם 'אִסוּר והיתר', מצא המחבר בכל זאת לנחוץ לעסוק בסוף מאמרו בשאלה מעשׂית : אם מוּתר לנו בזמן הזה לקרוא מגלה זו בבית הכנסת, ופוסק הלכה להיתר, לפי שגם הנוצרים קוראים אותה בבית תפלותיהם שלשת ימים לפני פסחם. 'ואם ישאלנו אדם : מה לכם ציון ומה אתם לה ? נשיב לו בקוֹר־רוח : ציון היא החלק היותר פנימי מן ההכרה הפנימית של העמים החדשים'[3]. – התשובה הזאת אינה מובנת אמנם כל צרכה, לא רק בתרגומי העברי, כי אם גם בגוף הספר האשכנזי, אבל מטרת המחבר בדבריו אלה מובנת ומובנת... ואם כן אין לנו רשות להתרעם על כי גם הפלוסוף הצרפתי שאנו עוסקים בו מחזיק בהשקפה זו. אבל הקורא את כל המאמר ב'העומר' ויודע שבא שם מחברו לידי מסקנא, כי 'תעודה' מיוחדת יש לישׂראל, אשר קבּלוה שם, בירושלים, ועוד לא מלאוה בשלמות עד היום, וכי בשבילה הם חיים וצריכים לחיות עד שימלאוה בשלמותה, – הקורא הזה ישאל פה שאלה גדולה : אם חובת הכרת־טובה גדולה בעיני המחבר כל כך, עד שמחייב מפני זה כל איש ישׂראל להקדים את צרפת לארץ מולדתו, הלא אז הדברים קל וחומר : ומה צרפת כך, שלא היתה אלא סבּה לזכויות חיצוניות, אשר יכלנו להשׂיגן גם בלעדיה, לוּ רק פנינו עורף אל 'התעודה', – ירושלים, שנתנה לנו את 'התעודה' עצמה, סבּת חיינו ותכליתם, לא כל שכּן שחייבים אנו להכיר לה טובה, ולפי זה – להקדימה אף לצרפת... כמדומה לי, שגם הפלוסוף הגדול בעל המאמר לא יוכל למצוא כל שגיאה הגיונית במשפט הזה, ובכל זאת כתב מה שכתב. האין זו עבדות מוסרית ? חכם אחר – הנושׂא על שכמו כל טַרחה של היהדות הצרפתית ועם זה הוא גם עסקן גדול בצרכי כלל ישׂראל – בבואו לספּר את הפעולות הטובות של מכה"ע בעל החג, הוא מוֹנה בתוכן גם את זאת, שעל ידו התחזק הקשר בין יהודי צרפת ובין יתר אחיהם שבארצות אחרות.
ותוך כדי דבּור זכר בודאי את 'צרפת היפה' ואת האנטיסמיטיסמוס השולט בה, והנה הוא עומד ומצטדק על הדברים האסורים האלה אשר התמלטו מקולמוסו, על אשר הוא, הצרפתי, חושב לדבר טוב ומועיל התחזקות הקשר בין קהל ישׂראל אשר בצרפת ואשר מחוצה לה. והנה הוא משתדל להוכיח, כי אע"פ שהיהודים בצרפת, כידוע לכּל, פטריוטים גדולים הם ואוהבים את ארץ מולדתם בכל לבבם ונפשם, אין זה מחייב, שאסור להם לרחם על יתר אחיהם הסובלים עוד רעות רבות בארצות אחרות, או שאסור להם לשׂמוח עם אלה מאחיהם אשר מצבם הולך וטוב. – ואני מובטחני באיש המצוין הזה ובאהבתו הנאמנה לעמו ישׂראל, כי אף אם היו מוכיחים לו באלפי ראיות, שהפּטריוטיסמוס הצרפתי אוסר עליו לאהוב את אחיו אשר מעבר לגבול צרפת, היה אוהבם גם אז עמוק עמוק בסתר לבבו ; כי אף אם היו כל אחיו זוכים לכל 'הזכויות' ולא היה עוד על מי 'לרחם' ועם מי 'לשׂמוח', היה חפץ גם אז להיות בקשר תמידי עם כולם ולקחת חלק בכל אשר להם. ואם כן, ההצטדקות הזאת וההכרח אשר הביא לה מה הם, אם לא עבדות מוסרית ? אבל העבדות הזאת המוסרית אינה כי אם החצי מן המחיר אשר שלמו אחינו המערביים בעד זכויותיהם.
עוד עבדות אחרת, שׂכלית, הקשה אולי מן הראשונה, מסתתרת תחת חירותם המדינית, וגם עקבותיה נמצא בספר שאנו דנים עליו. כי אחר שהסכימו אחינו אלה, בשביל השׂגת הזכויות, לבטל בהבל פיהם מציאות עם ישׂראל ולהעמיד את היהדות רק על הדת בלבד, הנה על ידי זה עצמו הרי קבּלו עליהם ועל זרעם לשמור מכל משמר את האחדוּת הדתית בין כל ישׂראל.
אבל 'הזכויות' דרשו לעשׂות תקונים מעשׂיים שונים גם בעניני הדת, ואת הקרבּן הזה לא הכּל יכלו להביא, ובכן נתפרדו 'בעלי דת יהודית' לכתּות שונות, ואחדוּת הדת המעשׂית נהרסה. לא נשאר עוד איפוא כי אם קשר הדת העיוּנית, איזו דעות מַפשטות המשותפות לכל ישׂראל. הקשר הזה, מלבד חולשתו מצד עצמו, ככל ענין רוחני שאינו מתגשם במעשׂה, הנה בדורות האחרונים נחלש עוד יותר והולך ורופף מיום ליום. התפתחות החכמה הרעישה מוסדות האמונה בכלל, וגם אמונת ישׂראל לא נמלטה, באופן שגם בעל 'העומר' מודה באנחה, כי 'הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין' הולכת ומתגברת, ורק 'מפני הכבוד' ('noblesse oblige') הוא עודנו מוסיף להלחם בה. ומה יעשׂו איפוא אלה מאחינו, אשר אין להם שיוּר רק התורה הזאת העיונית, והיא עצמה רופפת בלבם ? היעזבו לגמרי את היהדות ויהיו לאזרחים פשוטים ? מועטם אמנם עשׂו כן, אבל מדוע לא יעשׂו כן כולם יחד ? מדוע מרגישים רובּם, כי לא יוכלו לעשׂות כן? איפה הוא החבל אשר יוכלו להראות עליו, כי הוא זה המקשרם אל היהדות ולא יתן להם לצאת לחפשי ? הרגש הלאומי הטבעי, שבא להם בירושה מאבותיהם ואינו תלוי באמונות ובמעשׂים דתיים ? הס מלהזכיר ! את הרגש הזה מכרו עוד לפני מאה שנה וקבּלו תמורתו זכויות. הן אמנם לא ברצונם הדבר תלוי לעקרו מלבם, ולמרות כל השתדלותם להכחידו ולמרות כל האמתלאות שהם בודים בשביל להעלימו מעיני אחרים ומעיני עצמם, – הוא עודנו חי ופועל במעמקי נפשם על אפם ועל חמתם. אבל התשובה הזאת, המַספקת לנו, אינה מַספקת להם : הם כחשו בפרהסיא בלאומיותם העברית ואינם רשאים לחזור בהם, אינם רשאים להודות, שמכרו דבר שאינו ברשותם. ואם כן, במה יוכלו להצדיק 'קשיוּת־ערפם', בנשׂאם עליהם שם ישׂראל, שאינו מנחילם כבוד ויקר, בשביל איזו דעות עיוניות שאינם מחזיקים בהן עוד, או אף אם יחזיקו בהן באמת בלבם, יכולים להחזיק בהן גם בלעדי השם המיוחד הזה ככל הדֵיאיסטים שבאוה"ע ? השאלה הזאת, המנקרת במוחם של חכמינו המערביים ולא תתן להם מנוחה זה ימים רבים, היא שהביאה אותם עוד בדור שעבר להמציא להם תורה חדשה ומוזרה ולהחזיק בה בכל כוחם עד היום, הלא היא התורה הידועה על דבר תעודת ישׂראל בעמים.
התורה הזאת מיוסדת על דעה קדומה, המתנגדת לכל יסודי החכמה בזמננו, כאִלו כל עם ועם נוצר מתחלתו לאיזו תכלית, ולכל אחד מהם יש איפוא 'תעודה', אשר עליו למלאותה במשך ימי חייו, ובעל כרחו הוא חי עד שישלים את אשר שׂמו עליו ממרומים. ככה, למשל, נוצרו היוָנים בשביל לפאר ולשכלל את היופי החיצוני, נוצרו הרומאים בשביל לרומם ולהאדיר כוח האגרוף! [4] – ואם הדבר כן, לא יכבד עוד למצוא תשובה גם על השאלה ההיא, תשובה אשר מצד אחד לא תתנגד במאומה אל הזכויות, ומצד אחר תניח עוד מקום ידוע גם לאחדוּת היהדות, והיא : עם ישׂראל מת אמנם, אבל כנסת ישׂראל עודנה קימת ומוכרחת להתקים, לפי שתעודת ישׂראל עוד לא נשלמה כולה, כל זמן שה'מונותיאיסמוס' המוחלט עם כל המסתעף ממנו לא נצח עוד כליל את העולם, ועד אז יחיה ישׂראל בעל כרחו וישׂא ויסבול וילָחם, כי לכך נוצר : 'לדעת את אלהים ולהביא אחרים לידי ידיעה זו'[5]. ובכן, כדי למלאות תעודתנו באמונה, הלא עלינו להיות 'שלוחים' למקום, להקדיש כל כוחנו להפצת 'הידיעה' ההיא שבשבילה אנו חיים ?
חלילה !
– יענו בעלי התעודה, וטעמם ונימוקם אינו צריך ביאור – 'לא לנו להחיש את הקץ ; בידינו הפקיד ה' את האמת, אך לא פקד עלינו להתעסק בהפצתה'[6]. ואם כן, איך נגיע סוף סוף להשלים תעודתנו ?
על זה יענה מונק : 'התעודה הזאת הולכת ונשלמת בלי הרף על ידי הפּרוֹגרס של הדעות הדתיוֹת'[7].
ולפי שכתבי־קדשנו הם, לפי דעתם של בעלי התעודה, יסוד הפּרוֹגרס הזה וסבּתו, לכן מעלים הם עלינו כאִלו אנחנו בעצמנו עושׂים מה שצריך לעשׂות לטובת הפּרוגרס הדתי, ובשביל זה, ורק בשביל זה, עלינו להשאר נאמנים לדגלנו עד עת קץ... 'תעודה' כזו, כשהיא לעצמה, היא איפוא נוחה וקלה מאד.
הן בכל אופן לא חרפּה היא להיות 'מלמד' לכל העמים, להביט על כל המין האנושי עד לקץ הימים כעל 'תלמידים' השותים מימינו בצמא, ומה גם שהמשׂרה הכבוּדה הזאת אינה דורשת מאתנו כל פעולה ויגיעה : הפּרוֹגרס היוצא מכתבי־הקודש הוא ילחם לתעודתנו, ואנחנו נראה ונשׂמח. ואולם, במה דברים אמורים, אם היו 'התלמידים' גם הם נוחים וקלים ונוהגים כבוד ברבּם כראוי. אבל עכשיו שהתלמידים עזי פנים הם ובועטים ברבם ומחרפים ומנאצים שמו כל הימים עד כי ימאס חייו, עכשיו הרי השאלה במקומה עומדת ; אחר שחיינו אנחנו אינם מביאים עוד כל תועלת להשלמת התעודה, אחר שכתבי־הקודש לא יאבדו עוד גם בלעדינו והפּרוגרס הדתי יעשׂה איפוא את שלו גם בלעדינו, אחר שאנו אין אנו עוד עתה אלא 'מצבת זכרון' על דרך הפּרוגרס הזה, ההולך ונשלם בלי עזרתנו, – אם כן למה לנו חיים וצרות ? הנה היוָנים, שנוצרו לפי התורה הזאת בשביל היופי, בראו כל אותן הצורות היפות, כתבו כל אותם הספרים היפים, ומכיון שלא היה להם עוד מה לעשׂות, אע"פ שלא נתמלאה עוד תעודתם בשלמות, אע"פ שבמשך הרבה מאות שנה אחריהם, עד 'תקופת התחיה', היתה 'יפיפותם' מונחת בקרן זוית, – אף על פי כן הורידתם ההיסטוריא מעל במתה והניחה את היותר להפּרוֹגרס, אשר יצא מאליו מן הצורות והספרים שהניחו אחריהם לנחלה. ומדוע איפוא לא תתן ההיסטוריא גם לנו לרדת מעל הבמה, אחר שעשׂינו לתעודתנו כל מה שהיה בכוחנו, בראנו כתבי־הקודש, ויותר אין לנו מה לעשׂות עוד ?
