יוסף ואחיו - חלק ב

על המְאוֹרָעוֹת הקודמים בְּחַיֵי יוֹסֵף ואֶחיו תוּכלו לקרוא בַּסיפורים יוֹסֵף מַצְלִיחַ בְּמִצְרַיִם

ויוֹסֵף וְאֶחָיו – חלק א. הסיפור הזה נִפתח בְּשוּבָם של אחֵי יוֹסֵף לְמִצְרַיִם ועימָם האח הצעיר, בִּנְיָמִין. יוֹסֵף מבקש ללמד אֶת אֶחיו לֶקח והוגֶה תחבולה אכזרית: הוא מצַיֵיד אֶת האחים בְּמָזון רב וּמְשַלְחָם חזרה לִכְנַעַן, אך מטמין בְּאַמְתַחְתוֹ של בִּנְיָמִין גביע, כדי להפליל אותו בִּגניבה. האחים במצב קשה, הם יודעים כי אִם יחזרו בלי בִּנְיָמִין, יִישָבֵר ליבו של אביהם יַעֲקֹב.

יוֹסֵף מִתְגַלֶה אֶל אֶחָיו

יְהוּדָה, שהִבטיח לאביו כי יהיה אחראִי ועָרֵב לִשלוֹמו של בִּנְיָמִין, רתח מִזַעם. הוא עמד והִתוַוכּח עִם יוֹסֵף בְּקוֹלֵי-קולות. כֹּה קוֹלָני וקשֶה היה הוויכוח עד כי מלאכֵי השָרֵת אמרו זה לָזֶה: "בואו, נרד למטה ונִראֶה שור וארי מִתנַגְחים זה עִם זה. יוֹסֵף הוא השור וִיהוּדָה – גור אריה." ועוד אמרו: "רְאו זה פלא: בָּעולם, הארי הוא הֶחזק והשור מְפַחֵד מִפָּניו, ואִילו כעת שניהם נלחמים כשווים."

יוֹסֵף ראה אֶת כעסו של יְהוּדָה וְנבהל: אוי לי, אמר לעצמו, יְהוּדָה עלול להרוג אותי מֵרוב כעס. כל הסימנים מְעידים עליו שכעסוֹ גדול ונורא: עין יָמין שלו זולגת דם, הוא לבוש בְּשִריון גיבורים, מחשבה אחת בלבד בליבו, ואֶת חגורתו הוא ממלא באפונים של נחושת, גורס אותם בְּשִינָיו וּפולט אבק.

אמר יְהוּדָה ליוֹסֵף: "מִן ההתחלה נִטפַּלתָ אלינו והֶאשמת אותנו בִּגניבה שלא גנבנו ולמרות זאת, לא הִסתרנו ממךָ דבר. אנשים רבּים יָרדו למִצְרַיִם מִכּמה מדינות לקנות דגן וּבהם לא חשדתָ. האִם שאלתָ גם אותם אֶת השאלות ששאלת אותנו? לָמה אֵינךָ נוהג בהם כפי שאתה נוהג בנו?"

אמר יוֹסֵף לִיהוּדָה: "למה אתה מדבר יותר מִכּל אַחֶיךָ גם יחד? בַּגָביע שלי אני רואֶה שֶיש אחים גדולים מִמךָ."

אמר יְהוּדָה: "אמנם יש גדולים ממני, אך רק אני הִבטחתי לאבינו לִשמור על בִּנְיָמִין ואני הֶעָרֵב לְחַיָיו."

אמר לו יוֹסֵף: "ולמה לא ערבת לאחִיך כשמְכַרְתם אותו לַיִשְׁמְעֵאלִים, וציערתָ אֶת אביך הזקֵן ואמרת לו 'טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף'? האח ההוא לא חָטָא, ואִילו האח הזה, שגנב אֶת הגביע שלי, חטא. אמור לאביך: 'הלך החֶבל אחַר הדלי! הדלי נפל לַבּור והחבל נפל אחריו!' וּבְמילים פשוטות: אסון אחד הוביל לאסון אחֵר."

שָמע זאת יְהוּדָה, צעק וּבָכה בקול ואמר: "אכן אסון! איך אֶחזור אֶל בֵּית אבי והנער אֵיננוּ איתי?!" וקרא אֶל אֶחיו: "בואו, נחריב אֶת שוּקֵי מִצְרַיִם כפי שהֶחרבנו אֶת שְכֶם!"

שמע זאת יוֹסֵף וקרא: "כל המִצְרִים – צאו מִן החדר!" וּבְליבו חשב: אִם אַחַיי מִתכַּוונים להרוג אותי, מוּטָב שלא אֲבַיֵיש אותם בִּפנֵי המִצְרִים.

כֵּיוָון שיצאו המִצְרִים חזר יְהוּדָה ואמר ליוֹסֵף: "אתה נשבעת בְּחַיֵי פַּרְעֹה הרָשע וַאני נשבּע בשם אבי הַצדיק: אִם אֶשלוף אֶת חַרבּי אֲמַלֵא אֶת כל מִצְרַיִם בַּהרוגים."

אמר יוֹסֵף: "אִם תשלוף אֶת חרבּךָ אַפנֶה אותה אֶל צַוָוארךָ."

אמר יְהוּדָה: "אִם אֶפתח אֶת פי אֶבלע אותך."

אמר יוֹסֵף: אִם תפתח אֶת פיךָ אסתום אותו באבן."

אמר יְהוּדָה ליוֹסֵף: "אבָל מה נאמר לאבא?"

אמר יוֹסֵף: "כבר אמרתי לך, אמור לו: 'הָלך החבל אחַר הדלי'."

אמר יְהוּדָה: "אינךָ שופט אותנו בהגינוּת. זֶהו משפט שקר."

אמר לו יוֹסֵף: "שקר – לְשַקרנים. כְּשֶמְכַרְתם אֶת אחִיכם, לא שיקרתם לאביכם?"

אמר יְהוּדָה ליוֹסֵף: "עכשיו אצא מִכּאן ואֶצבּע אֶת כל שוּקֵי מִצְרַיִם בדם."

אמר לו יוֹסֵף: "אתם, אתה ואחֶיך, תמיד הייתם צַבָּעים. אֶת כְּתוֹנֶת אחִיכם צְבעתם בדם וְלַאביכם אמרתם: 'טָרוֹף טוֹרַף'!" וּבָרֶגע הזה אמר בליבו: אַחַיי נְחוּשים להרוס אֶת מִצְרַיִם. אִם יהרסו אֶת מִצְרַיִם, יֶחרַב העולם כולו. אין ברירה. עלַיי להתגלוֹת לִפניהם.

או-אז פנה יוֹסֵף אֶל אֶחיו ואמר: "האִם לא אמרתם שאחִיו של האח הזה, שאסוּר בְּיָדַיי, מת?" הוא הִמתין רגע ואז הִמשיך: "אני קניתי אותו, וכעת אֶקרא לו לכאן," וּמיד קרא : "יוֹסֵף בן יַעֲקֹב, בוא אליי! בוא אליי ודבֵּר עִם אחֶיך שמָכרו אותךָ!"

האחים סקרו אֶת כל ארבע פינות הבית, תוהים מאיזה פֶּתח ייכנס ויבוא יוֹסֵף.

אמר להם יוֹסֵף: "לָמה אתם מִסתַכּלים לכאן וּלְכאן? אני יוֹסֵף אחִיכם."

פָּרחה נִשמתם ולא היה בְּכוֹחָם לענות לו.

ראה יוֹסֵף עד מה גדולה בּוּשָתם ואמר: "גְשו נא אליי." ניגשו האחים זה אחַר זה וכל אחד ואחד נשק ליוֹסֵף וּבָכה.