יוסף מצליח במצריים
יוֹסֵף, בנו האהוב של יַעֲקֹב, עורר אֶת קִנאת עֲשֶׂרת אֶחָיו הגדולים, ואלֶה הֶחליטו לְהוֹרְגוֹ וְלִזרוק אֶת גופתו לְבור. בסופו של דבר, בִּמקום להורגו, מכרו אותו האחים ליִשְׁמְעֵאלִים שֶעָברו בַּמָקום בְּדַרכּם לְמִצְרַיִם, והיִשְׁמְעֵאלִים מכרו אֶת יוֹסֵף לְעֵבד לְפוֹטִיפַר, שַׂר הטַבָּחים של פַּרְעֹה.
יוֹסֵף הוֹפֵךְ קוֹנְדִיטוֹן לִפְסִינְתוֹן
בְּמִצְרַיִם נַעשָׂה יוֹסֵף לְאיש חשוב. אלוהים עמד לצידו ודאג שיצליח בכל מַעשׂיו. למשל, כאשר היה יוֹסֵף מוזג יֵין קוֹנְדִיטוֹן מתוק לִגביעו המַלְכותי של פּוֹטִיפַר אדונו וזה היה שואל: "יוֹסֵף, מה מזגתָ לי?" היה יוֹסֵף משיב לו בְּשַלווה: "קוֹנְדִיטוֹן."
"קוֹנְדִיטוֹן? לא, אין רצוני לשתות יֵין קוֹנְדִיטוֹן מתוק, רוצֶה אני יין חריף – פְּסִינְתוֹן!" וּמיד, כִּבְמַטֵה קֶסם, היה יֵין הקוֹנְדִיטוֹן שבַּגָביע המַלְכותי מְשַנֶה טעמו והופך לִפְסִינְתוֹן!
"בבקשה אדוני, הֲרֵי לךָ פְּסִינְתוֹן," היה אומר יוֹסֵף, אבָל פּוֹטִיפַר אדונו, שהֲפַכפּך היה, כבר שינָה אֶת דעתו ואמר: "היין קר! אני רוצה יין חם, מבושל," ומיד, כִּבְמַטֵה קסם, היה היין מִתבּשל. וכך גם כשביקש אדונו מים, יוֹסֵף, בְּעֶזרתו האדיבה של אלוהים, הפך אותם למיץ ענבים, ליין, לבירה, לחלב, לְכל משקֶה שֶבּו חָשק אדונו.
ראה פּוֹטִיפַר אֶת הצלחותיו של יוֹסֵף ואֶת מְסִירוּתוֹ, בָּטח בו ונתן בידו אֶת מפתחות הארמון ואֶת כל מחסנָיו. ויוֹסֵף, הוא היה מרוצֶה מֵעצמו עד מאוד: הִתהלך בָּארמון כְּאדון, אכל ושתה כְּבֶן מלך, הִקפּיד על תִסרוֹקְתו ועל בגדיו ולא חָדל לברך אֶת אלוהים הטוב שהֵביא אותו לְמִצְרַיִם והִשְכִּיח מִמנוּ אֶת בֵּית אביו.
אבָל אלוהים לא היה שְׂבע רצון. הוא פנה אֶל יוֹסֵף ואמר: "לא יפֶה, יוֹסֵף. בִּכְנַעַן יושב אביךָ מכוסֶה בְּשׂק ואֵפר וּמִתאַבֵּל עליךָ, ואילו אתה יושב כאן בְּמִצְרַיִם וּמְסַלסֵל בִּשְׂעָרְךָ... חכֵּה, חכֵּה, יוֹסֵף, עד שאֲגָרֶה בךָ אֶת הדוב..."
"דוב?" מִלמֵל יוֹסֵף, "אני לא רואֶה פֹּה בָּארמון שום דוב... רק אישה יפָה, אֵשת אדונִי פּוֹטִיפַר." יוֹסֵף לא ידע כי האישה, אשת אדונו פּוֹטִיפַר, היא-היא הדוב, והיא המִבחן שֶבּו מעמיד אותו אלוהים.
