רבי טרפון ואמו

לְרַבִּי טַרפוֹן הָיְיתה אִמָא זְקֵנה.

על אַף רוֹב שְׁנוֹתֶיהָ הָיוּ פָּנֶיהָ מְאירים וְחָכמָתָהּ ניבְּטה מֵעֵינֶיהָ. רַבִּי טַרפוֹן אָהב אֶת אִמוֹ מְאוֹד וְכִיבֵּד אוֹתהּ. תָּמיד סיפֵּר לַחֲבֵרָיו הַחֲכָמים על טוּב ליבּהּ וְעל חָכמָתהּ הָרַבּה. הוּא הָיָה מוּכָן לַעשׂוֹת בִּשׁבילהּ כָּל דָּבר שֶׁבָּעוֹלָם.

כְּשֶׁמֵת אָבִיו, הִזמין רַבִּי טַרפוֹן את אִמוֹ לָגוּר בְּבֵיתוֹ עִם בְּנֵי מִשׁפַּחתוֹ. הִסכּימה הָאֵם בְּשִׂמחה וְעָברה לָגוּר עִימָם.

מִסָביב לְבֵיתוֹ שׁל רַבִּי טַרפוֹן הָיְיתה חָצֵר גְדוֹלה וּבהּ גינַת פְּרָחִים וְעֵצים. מִדֵי בּוֹקֶר הָיְיתה אִמוֹ נוֹהֶגת לָצֵאת אֶל הֶחָצֵר וּלְטַיֵיל בַּגינָה.

בְּבוֹקֶר יוֹם שַׁבּת אֶחָד יָצאה אִמוֹ שׁל רַבִּי טַרפוֹן לַחֲצַר הַבַּיִת לְטַיֵיל כְּהֶרגֵלהּ בַּגינה. לְרַגלֶיהָ הָיוּ סַנְדְלֵי הָעוֹר הַחֲגיגִיים, שֶׁהיא נָהגה לִנעוֹל רַק בְּשַׁבָּת.

בְּאוֹתָהּ עֵת, רַבִּי טַרפוֹן יָשׁב בְּצֵל אַחד הָעֵצים וְעָסק בַּתוֹרה. מִדֵי פַּעם נָשׂא אֶת עֵינָיו וְהִבּיט בְּאִמוֹ הַמְטַיֶילת בַּגינה.

פִּתאוֹם רָאה שֶׁהיא נֶעצֶרת וּמִתכּוֹפֶפת.

"מה קָרה לְאִמָא? מֵעוֹלָם לֹא עָשׂתה כָּך בְּאֶמצַע טִיוּל הַבּוֹקֶר," תָמהּ רַבִּי טַרפוֹן וְאָמר לְעַצמוֹ בִּדאָגה. מִיָד קָם וּמיהֵר אֵלֶיהָ.

כְּשֶׁהִתקָרֵב אֶל אִימוֹ רָאה כּי אַחד הַסַנדָלים שֶׁהיא כּל כּך אָהבה לִנעוֹל, נִקְרַע.

רָצה רַבִּי טַרפוֹן לְתַקֵן אֶת הַסַנדָל, אֲבל אוֹתוֹ הַיוֹם שַׁבּת הָיה, וּבְדַעתוֹ עָלוּ דִברֵי הַפָּסוּק: "לֹא תַעֲשֶׂה כל מְלָאכָה..."

כָּרע רַבִּי טַרפוֹן על רַגלָיו, הֵנִיח אֶת כַּפּוֹת יָדָיו על שְׁביל הֶחָצָץ שֶׁהָיה בַּגינה, וְאָמַר לְאִמוֹ: "הָניחי אֶת כַּפּוֹת רַגלַיִיך על יָדַיי וַאֲני אוֹליך אוֹתָך עַד מיטָתֵך. אֵיני רוֹצֶה שֶׁכַּפּוֹת רַגלַיִיך ייפָּגעוּ מֵאַבנֵי הֶחָצץ."

הֵניחה הָאֵם את כַּפּוֹת רַגלֶיהָ על כַּפּוֹת יָדָיו שׁל בְּנהּ, וְהוּא הוֹלִיךְ אוֹתָהּ לְחַדרהּ, צַעד אַחר צַעד. בְּכָל צַעד נִסרְטוּ כַּפּוֹת יָדָיו מִן הָאֲבָנים.

כְּשֶׁהִגיעוּ הַבַּיְתה, רָאתה הָאֵם את יְדֵי בְּנהּ וְאָמרה לוֹ: "בְּנִי הָאָהוּב, רְאֵה אֵיך נִסְרְטוּ כַּפּוֹת יָדֶיךָ, לֹא הָייתָ צָריך לְהוֹליך אוֹתי עֲלֵיהֶן."

עָנה להּ בְּנהּ: "אַל לָךְ לִדאוֹג ליָדַיי, הֵן יֵירָפאוּ בִּמהֵרה; שָׂמֵחַ אֲני שֶׁרַגלַייך לֹא נִפגְעוּ."

עָברוּ יָמים. יוֹם אֶחָד חָלה רַבִּי טַרפוֹן וְנָפל לְמִשׁכָּב. בָּאוּ חֲבֵרָיו הַחֲכָמים לְבַקרוֹ.

הִכניסה אוֹתָם הָאֵם לְחַדרוֹ, וּביקְשׁה מֵהם: "אָנא, רַבּוֹתַיי הַמְכוּבָּדִים, הִתְפַּללוּ לְהַחלָמתוֹ שׁל בְּני, שֶׁהוּא בּן טוֹב וְנוֹהֵג בּי כָּבוֹד יוֹתֵר מִדַי."

שָׁאלוּ אוֹתָהּ הַחֲכָמים בִּתמיהָה: "מֶה עָשׂה לָך בְּנֵך, שֶׁאַת סְבוּרה שֶׁהוא נוֹהֵג בָּך כָּבוֹד יוֹתֵר מִדַי?"

סיפְּרה לָהֶם הָאֵם כֵּיצַד בְּשַׁבּת אַחת, כְּשֶׁנְקרַע סַנדָלהּ, הוֹליך אוֹתהּ בְּנהּ על כַּפּוֹת יָדָיו אֶל מיטָתהּ כְּאִילוּ הָיְיתה חֵפץ שָׁביר וְיָקר. כַּפּוֹת יָדָיו נִסרְטוּ מֵאַבנֵי הֶחָצֵר, וְהוּא לֹא שָׂם לֵב לַדָבר.

אָמרו לָהּ הַחֲכָמים:

"מִצוַות כּיבוּד אָב וָאֵם אֵין להּ גבוּל! וַאֲפילוּ אִם הָיה בְּנֵך מוֹליך אוֹתָך על כַּפּוֹת יָדָיו כָּך אֶלֶף אוֹ אַלְפַּיִים פַּעַם, עֲדַיִין לֹא הָיִינוּ אוֹמְרים שֶׁכּיבֵּד אֶת אִמוֹ יוֹתֵר מִדַי."