מגדל בבל

עֶרב אחד ישבו אנשים מִצֶאצָאָיו של נֹח מִסָביב לַמדורה, וּכְדַרכָּם הִתחממו לְאוֹרה של האֵש, שׂוחחו וסיפרו סיפורים, ונִראָה שהם יכולים לשבת כך עד אֶמצע הלילה. לְפֶתע הִתקרב אֶל המדורה איש זקֵן, נעמד בְּמֶרכּז המעגל, הֵניף ידָיו מעלָה וקרא: "הַקשיבו היטב! השָמים עומדים ליפול עלינו! דְעו לכם שאחת ל-1656 שנה השמים נופלים. על פי החישובים, זה יקרֶה בקרוב! מוכרחים לעשׂות משהו!" מִסָביב לַמדורה פרצה בֶּהלה: "מה נעשֶׂה?" "איזה אסון!" "זה הסוף שלנו". הרוחות סערו, והאנשים ניסו לִמצוא פִּתְרון. האֶחד הִציע שכולם יִתכַּנסו ויתפללו להצלת העולם; השני אמר שאִם ידליקו מדורת ענק הֶעָשן יעלֶה לַשָמים וזה יִמְנע מֵהם מִליפול; השלישי הִכריז שכּדאי לֶארוז בִּמהירות ציוד הֶכרֵחי וְלִברוח לְכִיווּן מערב, שָם השמים יַציבים יותר.

בין היושבים ליד המדורה היה נער שֶנָהג מִדֵי בוקר לשכב על הגב וּלהביט בַּשמים. באמת שַׂמתי לב שבַּזמן האחרון השמים הִתקַדְרוּ... זה יכול להיות סימָן לָאסון המתקרב, חשב וּלְפֶתע קם מִמקומו וצעק: "יש לי רעיון!" הִשׂתרר שקט, כולם הִבּיטו בו. ליבו הָלם בִּמהירות. הוא נשם נשימה עמוקה והִציע: "בואו נִבנה מגדל גבוה שרֹאשו נוגע בַּשָמים וְלוֹ ארבעה עמודים תומכים, אחד לכל פינה, כך לא יוּכלו השמים ליפול עלינו." האנשים הִבּיטו זה בָּזֶה והִנהֲנוּ. הם הִסכּימו פֶּה אחד להתחיל לִבנות עִם שחר והִתפַּזרו לְבָתֵיהם. הנער פסע לבֵיתו וּמִדֵי פעם עצר והִבּיט בַּשמים זְרוּעֵי הכוכבים, "אני לא מאמין! בקרוב אגיע לַשמים," לחש.

עִם שחר הֵחלו האנשים בִּמְלֶאכֶת הבְּנִייה. תחילה ליבְּנוּ לְבֵנים, ולא הֶאמינו לְמַראֵה עֵיניהם: בִּמקום כל לְבֵנה שליבְּנו הופיעו שתיים! "זה סימָן שאלוהים איתנו," אמרו בְּשִׂמחה. מְעוֹדָדים פָּנו לִמְלֶאכת הטִיוּח, וּרְאֵה זה פלא! בכל פעם שטִייְחו זוג לבֵנים כּוּסוּ בְּטִיחַ ארבע לבֵנים! אין ספק, אלוהים לצידנו! זֶהו נס! חשבו, בקרוב נגיע לַשָמים ונוּכל להודות לו בְּאופֶן אישי. גם הנער עבד בְּהִתלַהבות רבּה ודִמיֵין אֶת הרֶגע שֶבּו ייגע בַּשָמים. מִדֵי בוקר היה נֶעמד בְּרֹאש המִגדל, מַבּיט מטָה וּמְחַיֵיך לְמַראֵה אוֹרחות הגמלים שנִראו מִן הגובה הרב כְּשַיירות נְמָלים, וּלְמַראֵה עֲצֵי הדֶקל שנִראו כַּחֲגָבים.

המִגדל הלך וגָבה, וּכְכל שֶגָבה גברו השִׂמחה והגַאווה של הבונים. מִדֵי פעם אֵירע אסון, אַחד הבונים מָעד מֵרֹאש המגדל, צנח מטָה וָמֵת. חבֵריו היו שקועים כל כך בַּעבודתם עד כי לא שָׂמו לב לכך. ואוּלם כאשר נפלה לבֵנה מֵרֹאש המגדל והִתנַפּצה בקול חֲבָטה לְאַלְפֵי רְסיסים, היו הבונים מְקוֹנְנים וּבוֹכים מָרָה, "אויה! אסון קרה לנו! אבדה לנו לבֵנה יקָרה מִפּז."

השָנים חלפו, הנער בָּגר וניסָה להָסֵב אֶת תְשׂוּמַת ליבם של הבונים לַמחיר הכָּבד שבְּניית המִגדל גובָה מֵהם, ואוּלם הם הִיסוּ אותו ואמרו: "מדוע אתה מֵעיר לנו? חשבנו שהחלום שלךָ הוא לגעת בַּשמים, הַפסק להטריד אותנו והַמשך לִבנות."

יום אחד עבר לְרַגלֵי המִגדל אַבְרָהָם בֶּן תֶרַח, אף הוא מִצֶאצָאיו של נֹח, הִבּיט בַּמִתרַחֵש ונֶחרד לגַלוֹת כי בני האדם מִצטערים על אובדן לבֵנה יותר מעל אובדנו של אדם. ראה שֶכּך והטיל עליהם קללה בִּשְמוֹ של האל – הוא עִרבּב אֶת שְׂפָתם, והבונים חדלו להבין זה אֶת זה. האֶחד ביקש קַרְדוֹם וקיבל מַגרֵפה; השני ביקש מים וחבֵרו הִגיש לו עָפר. "תגיד, אתה עושֶׂה ממני צחוק? ביקשתי מים!" כעס הֶחָבר והיכה את חֲבֵרו מכָּה הגונה; השלישי ביקש שיעבירו לו מעט מזון וקיבל פטיש, "תאכלו אתם פטיש!" צעק, "ושיהיה לכם בתיאבון!"

הנער היה שקוע בִּמלֶאכת הבנייה. לְשֵמַע הצעקות הרָמות הֵרים אֶת רֹאשו, הִבּיט סביבו ונִדהם: מרוב כעס ותִסכּול הֵחלו הבונים להכות זה אֶת זה, לקלל וְלִצעוק בִּבְלִיל שָׂפות. המְהוּמה הייתה רבּה. "הַפסיקו!" צעק הנער, "מה אתם עושׂים?" אך איש לא שָעָה אליו. עִם רֶדת הַחשֵיכה נִמְלְטו הבונים כועסים, מבולבּלים וחבולים, ונָפוֹצוּ לְכל עֵבר. בְּהִימָלְטָם הִשאירו מֵאחורֵיהם אֶת חוֹרְבוֹת המִגדל, וּמֵאז הוא נִקרָא 'מִגדל בָּבֶל', מִשום שֶבּו בָּלַל האֵל אֶת שְׂפָתם של בְּנֵי האדם.