היודעת לשאול ושאינה יודעת The one who knows how to ask and who doesn't know

סִפֵּר רַבִּי אַחָא: Rabbi Acha's book:

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת בִּכְפָר קָטָן גָּרוּ שְׁתֵּי נָשִׁים. Two years ago, two women lived in a small village. שְׁכֵנוֹת הָיוּ, אַךְ שׁוֹנוֹת מְאֹד זוֹ מִזּוֹ: בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה, בְּבַיִת קָטָן שֶׁגִּנָּתוֹ יְרוּקָה, גָּרָה גְּבֶרֶת רָזָה וּגְבוֹהָה, רַגְזָנִית וְכַעֲסָנִית. There were neighbors, but they were very different from each other: at the top of the hill, in a small house whose garden was green, lived a thin and tall, tall lady. דִּבּוּרָהּ גַּס וְאֵינוֹ מְנֻמָּס, וְאֶת הַמִּלִּים 'תּוֹדָה' אוֹ 'בְּבַקָּשָׁה' כְּלָל אֵינָהּ מַכִּירָה. Her bee is rude and impolite, and she does not know the words 'thank you' or 'please' at all. בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה, בְּבֵית לְבֵנִים אֲדֻמּוֹת שֶׁחָצֵר לוֹ קְטַנָּה, גָּרָה גְּבֶרֶת חֲבִיבָה וּשְׁמַנְמַנָה. Down the hill, in a house of white boys with a small yard, lived a kind and plump lady. לְכָל אֶחָד מְחַיֶּכֶת, לְכָל אֶחָד עוֹזֶרֶת, נְעִימָה וּמְנֻמֶּסֶת. Everyone is smiling, everyone is helpful, pleasant and polite. 'חֵן חֵן', 'אַלְפֵי תּוֹדוֹת' –  אֵלֶּה הַמִּלִּים אֲשֶׁר בְּפִיהָ שְׁגוּרוֹת. 'Chen Chen', 'Thousands of Thanksgiving' - these are the words that are common in her mouth.

בֵּין בָּתֵּי הַכְּפָר עוֹבֵר שְׁבִיל אָרֹךְ וְצַר מְשֻׁבַּץ אֲבָנִים. A long, narrow path of stones passes between the houses of the village. קְטַנּוֹת וּגְדוֹלוֹת, שְׁטוּחוֹת גַּם בּוֹלְטוֹת. Small and large, flat also protruding. עַל הַשְּׁבִיל תָּמִיד תִּפְגֹּשׁ יְלָדִים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים מְקַפְּצִים וּמְשַׂחֲקִים. On the path you will always meet small and big children jumping and playing.

בְּאַחַד הַיָּמִים מֵהַבַּיִת בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה יָצְאָה הַגְּבֶרֶת הָרָזָה כְּעוּסָה וְרַגְזָנִית, מְמַהֶרֶת וְעַצְבָּנִית. One day from the house at the top of the hill, the thin lady came out angry and irritable, in a hurry and nervous. וְהַכַּעַס עַל שׁוּם מָה? And the anger over nothing? מְכִינָה הִיא אֲרוּחָה גְּדוֹלָה, וּמֻזְמָנִים אֵלֶיהָ אוֹרְחִים תִּשְׁעָה. Mechina is a large meal, and nine guests are invited to it. בִּזְמַן הַהֲכָנוֹת רָאֲתָה שֶׁחֲסֵרִים לָהּ כַּמָּה כִּסְאוֹת. During the preparations she saw that she was missing some chairs. מֵהֵיכָן אַשִּׂיג כִּסְאוֹת נוֹסָפִים? Where can I get additional chairs? חוֹשֶׁבֶת הַגְּבֶרֶת וּמִיָּד בְּלִבָּהּ אוֹמֶרֶת: צְרִיכָה אֲנִי לִשְׁאֹל אוֹתָם מֵאַחַת הַשְּׁכֵנוֹת. The lady thinks and immediately in her heart says: I should ask them from one of the neighbors.

אָצָה רָצָה עַל הַשְּׁבִיל הַצַּר הָעוֹבֵר בֵּין בָּתֵּי הַכְּפָר, הַשְּׁבִיל הַמְּשֻׁבַּץ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת. Algae ran along the narrow path that runs between the village houses, the path that is paved with large and small stones.

"זוּזוּ מִדַּרְכִּי!" "Move my guide!" בַּיְּלָדִים הִיא גּוֹעֶרֶת, "אֵינְכֶם רוֹאִים שֶׁאֲנִי מְמַהֶרֶת?" As a child she scolds, "Do you not see that I am in a hurry?"

לְיַד אַחַד הַבָּתִּים הִיא נֶעֱצֶרֶת, הַשַּׁעַר סָגוּר, אַךְ הִיא, בְּלִי לִדְפֹּק, נִכְנֶסֶת. Near one of the houses she stops, the gate is closed, but she, without knocking, enters.

"כִּסְאוֹת אֲנִי צְרִיכָה, מַהֵר! "Chairs I need, hurry! מִיָּד! אֲנִי מְמַהֶרֶת!"

עוֹנָה לָהּ בַּעֲלַת הַבַּיִת: "אֵין לִי כָּרֶגַע, אֲנִי מִצְטַעֶרֶת." The landlady replies to her: "I do not have any at the moment, I am sorry."

כָּךְ עוֹבֶרֶת הַגְּבֶרֶת הָרַגְזָנִית מִשָּׁכֵן לִשְׁכֵנָה, וְכִסְאוֹת אֵינָהּ מַשִּׂיגָה. This is how the grumpy lady moves from neighbor to neighbor, and chairs are not obtainable. יוֹשֶׁבֶת הִיא עַל אֶבֶן גְּדוֹלָה בְּצַד הַדֶּרֶךְ וְחוֹשֶׁבֶת: אֵיךְ בְּכָל הַכְּפָר כִּסֵּא אֶחָד לֹא נִשְׁאָר? She is sitting on a large stone on the side of the road and thinks: How is it that in one village there is not a single chair left?

בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה יָצְאָה מִבֵּיתָהּ הַגְּבֶרֶת הַשְּׁמַנְמַנָה, גַּם הִיא מְמַהֶרֶת. At that time, down the hill, the fat lady came out of her house, too, she was in a hurry. עַל הַשְּׁבִיל הַצַּר הָעוֹבֵר בַּכְּפָר הִיא הוֹלֶכֶת וּלְכֻלָּם מְחַיֶּכֶת. On the narrow path that passes through the village she walks and everyone smiles. שְׂמֵחִים הַיְּלָדִים וּמְפַנִּים לָהּ דֶּרֶךְ. The children are happy and clear their way.

"אָנָה פָּנַיִךְ מוּעָדוֹת?" "Do you have a date?" שׁוֹאֶלֶת אַחַת הַבָּנוֹת. Asks one of the girls.

"צְרִיכָה אֲנִי לְהָכִין אֲרוּחָה כִּי אֵלַי מַגִּיעִים אוֹרְחִים תִּשְׁעָה. "I have to prepare a meal, because nine guests come to me. בִּזְמַן הַהֲכָנוֹת שַׂמְתִּי לֵב שֶׁחֲסֵרִים לִי כַּמָּה כִּסְאוֹת, וְלָכֵן אֲבַקֵּשׁ פֹּה מֵאַחַת הַשְּׁכֵנוֹת." During the preparations, I noticed that I was missing a few chairs, so I would ask for one of the neighbors here. "

נִגֶּשֶׁת הִיא אֶל בֵּית הַשְּׁכֵנָה, דּוֹפֶקֶת עַל הַשַּׁעַר הַפָּתוּחַ וּמַמְתִּינָה. She goes to the neighbor's house, knocks on the open gate and waits. יוֹצֵאת אֵלֶיהָ בַּעֲלַת הַבַּיִת.

שׁוֹאֶלֶת הַגְּבֶרֶת הַשְּׁמַנְמַנָה בַּחֲבִיבוּת: Asks the plump lady kindly:

"שָׁלוֹם, מָה שְּׁלוֹמֵךְ?" "Hello how are you?"

עוֹנָה הַשְּׁכֵנָה: "טוֹב, תּוֹדָה."

"וּבַעֲלֵךְ? כֵּיצַד הוּא מַרְגִּישׁ?"

"מְצוּיָן."

"וְהַיְּלָדִים, שֶׁיִּהְיוּ בְּרִיאִים?"

"שׁוֹבָבִים! "Naughty! בֶּחָצֵר פֹּה מְשַׂחֲקִים. בּוֹאִי, הִכָּנְסִי. מָה תְּבַקְּשִׁי?"

"כַּמָּה כִּסְאוֹת לָאֲרוּחָה, כִּי אֵלַי מַגִּיעִים אוֹרְחִים תִּשְׁעָה."

"קְחִי לָךְ, בְּבַקָּשָׁה, כַּמָּה כִּסְאוֹת שֶׁאַתְּ רוֹצָה."

בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה בֵּין בָּתֵּי הַכְּפָר עוֹבֵר שְׁבִיל אָרֹךְ וְצַר. Up the hill between the houses of the village passes a long and narrow path. הַשְּׁבִיל כֻּלּוֹ מְשֻׁבַּץ אֲבָנִים, קְטַנּוֹת וּגְדוֹלוֹת, שְׁטוּחוֹת גַּם בּוֹלְטוֹת. The whole trail is inlaid with stones, small and large, flat and also prominent. עַל הַשְּׁבִיל תָּמִיד תִּפְגֹּשׁ יְלָדִים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים, מְקַפְּצִים וּמְשַׂחֲקִים. On the path you will always meet small and big children, jumping and playing. בַּשְּׁבִיל הוֹלְכוֹת שְׁתֵּי שְׁכֵנוֹת: הָאַחַת – חֲבִיבָה וּבְיָדֶיהָ כִּסְאוֹת, הַשְּׁנִיָּה –  פָּנֶיהָ זְעוּפוֹת וְיָדֶיהָ רֵיקוֹת. For her two neighbors walk: one - kind and in her hands are chairs, the other - her face is sullen and her hands are empty.