החמור והאבן הטובה
לִפנֵי שָנים רבּות, בִּזמן שעדיין לא היו מְטוסים או מכוניות, נסעו מִמָקום למקום בַּעֲגָלות רתומות לִשְוָורים, והֶעבירו מַשָׂאות על גבֵּי חמורים. באותם הימים חי בְּארץ יִשְׂרָאֵל חכם גדול וּשְמוֹ רַבּי שִמְעוֹן בֶּן שָטַח, ותלמידים רבּים היו מַגיעים לשמוע אֶת שִיעוריו.
שִמְעוֹן בֶּן שָטַח היה אחיה של המלכה שְלוֹמְצִיוֹן וגם נְשׂיא הסַנְהֶדְרִין. הוא לא רצה להִתפּרנֵס מִמַעמָדו הרם, גם לא לקבל מִשְׂרה מַמְלַכתית מאחותו המלכּה, אֶלָא התפרנס מִיְגִיעַ כַּפָּיו מִמִסחָר בְּכוּתְנה.
בכל יום, הַשכֵּם בַּבּוקר, לאחַר שנָטל אֶת ידיו והתפלל, הֶעמיס רבי שִמְעוֹן בֶּן שָטַח על כתפָיו שנֵי שׂקים: שׂק אחד מָלֵא בְּכותנה על כתֶף ימין, ושׂק אחד מָלֵא פִּשְתים על כְּתֵפו השׂמָאלית. אֶת השׂקים הכְּבֵדים נָשׂא אֶל השוּק, ושָם מָכר אותם למי שרָצה לִטְווֹת מֵהם חוטים וְלִתפּור בגדים.
לאחַר שסִייֵם אֶת עבודתו, קיפל אֶת השׂקים, מָתח אֶת גַבּו הכואב ויָצא לְבֵית המִדרש לִלמוד תורה וּלְלַמדה, כפי שאהב.
ראו תלמידיו של רבי שִמְעוֹן כיצד בכל יום הוא מַעמיס אֶת השׂקים על כְּתֵפָיו וצועד לאיטו בַּדֶרך הארוכה אֶל השוּק. הִרהֲרו החכמים, וּלאחַר שהִתייעצו זה עִם זה, פָּנו אליו ואמרו: "רבי שִמְעוֹן, אנחנו רוצים לעזור, מה דעתךָ שנִקנֶה לךָ חמוֹר? הוא יסחב בִּמקומךָ אֶת השׂקים הכבדים."
מיד לאחַר שהודָה להם רבי שִמְעוֹן על הרעיון, יצאו שלושה מתלמידיו אֶל הָעיר הקרובה לחפּשׂ חמור חזק ולא עקשן.
כשהִגיעו אֶל סוחר החמורים היִשְמְעֵאלִי, ראו אותו מעמיד בְּשוּרה ארוכה אֶת כל החמורים העומדים לִמכירה. עברו החכמים בין החמורים וּבָדקו אותם, מהאחרון בַּשורה ועד הראשון העומד בְּרֹאשה. האֶחד היה זללן, הלבן קטן, האֲפַרפּר עמד כָּפוף ולא זקוף, והַחמוֹר שֶשִינָיו צְחוֹרות ואוזניו אפורות גֵירש בַּזנב אֶת הזבובים מעל הגב. לאחַר שבדקו שוב וָשוב אֶת החמורים העומדים בשורה, בחרו בַּחמור נבון שעמד ראשון ולעס בְּנחַת מתוך ערֵמה של שַחַת.
שְׂמֵחים על הקנייה המוצלחת, הובילו התלמידים אֶת הַחמור לְבֵיתו של רבי שִמְעוֹן בֶּן שָטַח. כשעצרו בְּצד הדרך לָנוח וְלֶאכול, התבוננו שוב בַּחמור וּלְפֶתע הִבחינו בְּמשהו נוצץ, במשהו מבריק וזוהֵר בְּצַווארו של החמור. הִתקרבו, בדקו וראו שאבן חן יְקָרה קשורה אֶל צַווארו. מיהרו לסיֵים אֶת הארוחה וּלספֵּר לְרבי שִמְעוֹן בֶּן שָטַח על הַמציאה.
"לא תאמין מה קרה לנו בַּדֶרך חזָרה," קראו שלושתם בְּמקהלה כשפָּתח להם רבי שִמְעוֹן אֶת דלת ביתו. "ישבנו לֶאכול וְלָנוח, וּלְפֶתע גילינו אבן חן קשורה בְּחֶבל לְצווארו של החמור. 'בִּרכַּת ה' היא תעשיר', בִּזכות לימוד התורה קיבלתָ אבן חן בְּמתנה. תִמכּור אֶת האבן, תִתעַשֵר, וּמֵעַתה תוכל להקדיש אֶת זמנךָ רק לְלימוד התורה שאתה כֹּה אוהב."
הִכניס רבי שִמְעוֹן בֶּן שָטַח אֶת תלמידיו לְבֵיתו, עָרך לִכבודם אֶת שולחנו ואמר להם כך: "אֶת החמור שקְניתם לי אקבל בְּשִׂמחה, אבָל אֶת האבן היקרה לא קְניתם וגם לא שילמתם תְמוּרָתה. היא שַיֶיכת לְסוחר החמורים, בְּוַודאי שכח להסיר אותה לִפנֵי הַמכירה. עלינו להחזיר אותה מיד לְבַעלֶיה."
פָּרם רבי שִמְעוֹן בֶּן שָטַח אֶת החֶבל, הֵסיר אֶת האבן היקרה, חזר עִם תלמידיו אֶל סוחֵר החמורים והֵשיב לו אֶת האבן.
הסוחר היה בטוח שאֶבן החן היקרה אבדה לו לְעולם, והיה מאוּשָר. בֵּירך אֶת רבי שִמְעוֹן וְכך אמר: "בָּרוך ה' אלוהֵי שִמְעוֹן בֶּן שָטַח."
שָׂמַח רבי שִמְעוֹן ואמר לתלמידיו: "טובה לי בִּרכָּתוֹ של היִשְמְעֵאלִי מִכּל אַבנֵי החן שבָּעולם."
