image

כאן חיים, למה אנחנו זוכרים את הנופלים בעזרת צפירת אזעקה? | כאן סקרנים

למה אנחנו זוכרים את הנופלים בעזרת צפירת אזעקה? | כאן סקרנים

‫בהרבה מדינות חולקים כבוד לנופלים ‫עם עמידה בדממה.

‫אבל צפירה תוך כדי הדומייה?

‫ברמה הלאומית, כיום, ‫יש את זה כנראה רק בישראל.

‫אז מאיפה התחיל המנהג הזה, ‫מי רצה להאריך אותו ל-15 דקות,

‫ולמה בישראל המשיכו עם זה ‫אחרי שכולם הפסיקו?

‫את יללת הסירנה אנחנו מכירים ‫כאזעקת חירום.

‫זה התחיל באירופה בסוף המאה ה-19

‫במטרה להתריע מפני שריפות ‫ולהזעיק את מכבי האש.

‫אבל הם לא המציאו את הגלגל.

‫הם פשוט הלכו לכנסייה ולקחו מכשיר ‫שהומצא בערך 100 שנים קודם לכן

‫כדי להגביר את הצליל הבוקע ‫מצינורות העוגב.

‫העוצמה של סירנה עשתה את העבודה:

‫היא הייתה חזקה, ייחודית ‫ושידרה סכנה ודחיפות.

‫כדי להעצים את האפקט,

‫כיוונו את הסירנה לשני טונים ‫בצורה של Hi-Low,

‫קצת כמו סירנה של מכונית משטרה בישראל ‫שמשתמשת בתווים מי ואז דו.

‫העוצמה שנבחרה הייתה קרובה ‫לסף הכאב.

‫אבל מה הקשר בין זה לבין דקת דומייה?

‫הטכנולוגיה הלכה והשתכללה ‫ובמהלך מלחמת העולם הראשונה

‫הבריטים פרסו בערים הגדולות צופרים ‫כדי להתריע מפני הפצצות.

‫היה צורך להבדיל בין שני מסרים:

‫צפירת אזהרה - נקבעה כצליל עולה ויורד,

‫ובהמשך נוספה גם צפירת הרגעה - ‫צליל ארוך ומונוטוני.

‫אז הבינו שיכול להיות כאן פטנט:

‫אפשר להשמיע צפירה ‫לכל אזרחי הממלכה באותו הזמן.

‫ואפשר לנצל את זה לא רק עבור התרעות,

‫אלא גם כדי לגרום לכל האזרחים ‫לעמוד דום ביחד, לאות זיכרון.

‫אז לקחו את צפירת ההרגעה ‫ונתנו לה משמעות חדשה - צפירת זיכרון.

‫המנהג הבריטי הזה, כמו הרבה אחרים, ‫הובא גם הוא לארץ ישראל.

‫הצפירה הראשונה כאות אבל ‫הושמעה בתל אביב ב-1925

‫כחלק מיום הזיכרון ‫לחללי מלחמת העולם הראשונה.

‫בירושלים, לעומת זאת, ‫נשמעו אז מטחי יריות.

‫כבר בשנות ה-30 צפירות כאות אבל ‫צברו פופולריות בארץ.

‫בהלוויה של ביאליק, למשל, ב-1934, ‫הופעלו צופרים של בתי חרושת.

‫כתבו על זה אפילו בעיתון "דבר":

‫"אותה שעה נשמעו בכל פינות העיר ‫צפירות בתי חרושת

‫"והכבאים שהודיעו על ביטול מלאכה ‫וכל עבודה.

‫"העיר הפסיקה את שאונה והמונה ‫למן קצה ועד קצה".

‫מנהג הצפירה ביום הזיכרון ‫התפשט גם להרבה מדינות נוספות,

‫אבל בגדול הופסק כבר בשנות ה-50. ‫למה?

‫כי הוא עורר טראומות ‫ממלחמת העולם השנייה.

‫הבריטים למשל, החליפו את הצפירה ‫בצלילי פעמוני הכנסייה,

‫וכך עשו גם מדינות כמו הולנד, ‫צרפת, אוסטרליה וקנדה.

‫אבל אצלנו... בשנות ה-50 ‫הצפירות רק התחילו לקבל תוקף רשמי.

‫ביום העצמאות הראשון, ב-1949, ‫היו כבר אזכרות לנופלים

‫שהייתה בהן דקת דומייה, ‫אבל ללא צפירה רשמית.

‫מה שכן, היו כמה יוזמות מקומיות ‫של צפירות.

‫למשל בחיפה, ב"יום שחרור העיר",

‫נערכה דקת דומייה שלוותה בצפירה ‫שהושמעה במערכות האזעקה בעיר,

‫בסיוע הספינות בנמל חיפה ‫ש"צפרו בכל הכוח, לבקשת ראש העיר".

‫תל אביב ראתה כי טוב והלכה בעקבות חיפה ‫וזה לא עצר שם.

‫ב-1951, נוהג הצפירה ‫כבר התפשט לכל הארץ.

‫באותה השנה יום הזיכרון ויום העצמאות ‫הופרדו לשני ימים צמודים.

‫ואז כבר כן הושמעו בארץ שתי צפירות:

‫האחת של דקה בשבע בבוקר ‫כדי לסמן תחילת יום הזיכרון,

‫ואחת של שתי דקות בשבע בערב ‫כדי לציין את סופו.

‫אבל המשפחות השכולות ‫זעמו מעצם הצמדת הימים,

‫וארגון "יד לבנים" דרש ‫להאריך את הצפירה ל-15 דקות

‫כדי להגדיל את הרושם של יום הזיכרון.

‫בכנסת הוסכם שההצעה לא ריאלית,

‫אבל כן הוחלט ב-1952 ‫להוסיף צפירה שלישית בת שתי דקות,

‫שהושמעה באמצע היום.

‫הבעיה הייתה שכל נושא הצפירה ‫לא כל כך תפס עדיין,

‫והמשפחות השכולות התלוננו שבמקומות רבים ‫התנועה פשוט המשיכה כרגיל.

‫כדי להבטיח שהתנועה תושבת, ‫פנה שוב ארגון "יד לבנים" לרשויות.

‫הפעם, בתביעה לנתק את ‫רשת הטלפונים הארצית בזמן הצפירה.

‫חברי הוועדה הממשלתית ‫העדיפו לנסות דרכים מתונות יותר:

‫הסברה, אכיפה מצד שוטרי תנועה, ‫ואפילו הצבת מחסומים.

‫אבל ההצעה הפשוטה והיעילה ביותר ‫הייתה להוסיף עוד צופרים.

‫וזה עבד, ‫המנהג תפס והתחיל להשתרש.

‫במשך שני העשורים הבאים הצפירות שונו, ‫הוקדמו ואוחרו מסיבות כאלה ואחרות,

‫ולאחר תיקון חוק "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" ‫בשנת 1959,

‫נוספה צפירה בת שתי דקות ‫גם ליום השואה.

‫ככה למשל תיארה בשנת 1958 ‫תלמידת כיתה ו' נעמי שטרן מרחובות

‫את תחושותיה במהלך הצפירה ‫ביום הזיכרון:

‫"נשמעה צפירה. עמדתי דום, ‫ולנגד עיניי חלפו דמויות שונות

‫"אשר בזכותן השגנו את עצמאותנו.

‫"ראיתי בדמיוני טנקים, חיילים, ‫רובים וסטנים בידי חיילים עבריים

‫"אשר הגנו על המולדת ‫ונלחמו בגבורה נפלאה".

‫פחות או יותר באותה תקופה העולם ‫הפסיק עם הצפירה ועבר לדרכים אחרות.

‫אבל אנחנו המשכנו.

‫למה? קודם כול, הרגל.

‫אין לנו הרבה פעמוני כנסיות, ‫וצופרי האזעקה - הם פשוט שם.

‫מאז סוף שנות ה-90 זה גם ממש פשוט:

‫ההפעלה של הצופרים היא אלקטרונית ‫ואפשר לעשות אותה מרחוק.

‫עד אז הפעילו אותם חיילי מילואים ‫אחד אחד, ידנית.

‫אבל זו לא רק קלות התפעול:

‫הזיכרון ומצב החירום ‫הם חלק בלתי נפרד מאיתנו,

‫מהחוויה שלנו ומחיי היום יום. ‫אנחנו מנסים להדחיק את מצב החירום

‫ואת האפשרות שהצפירות ‫יכולות להיות צפירות אמת.

‫וגם הידיעה שמערכות ישראל, ‫הזיכרון שלהן והשכול,

‫הם חלק בלתי נפרד של החיים שלנו.

‫שני הדברים האלה גורמים לכך ‫שהצפירה מייצרת את הכוח האדיר הזה

‫של העבר ושל ההווה שאנחנו חיים בו.

‫הוא חלק בלתי נפרד ‫מהחוויה שלנו פה בישראל.

‫ויש גם פן יהודי לצפירה:

‫כבר אלפי שנים שיש יום בשנה ‫שבו יהודים עומדים בשקט

‫ומקשיבים לצפירה קצת אחרת.

‫במחזור אפילו קוראים לראש השנה ‫"יום הזיכרון".

‫בתקופת המקדש נהגו לתקוע בשופר ‫באירועים מיוחדים,

‫וגם עם כניסת השבת, ‫כדי לבשר שהגיעה העת לחדול ממלאכה.

‫ועד היום בהרבה מקומות בארץ

‫אפשר לשמוע צפירה של ממש ‫בכניסת השבת.

‫הצפירה היא כבר מנהג כל כך ישראלי,

‫שלא נראה שהיא הולכת להשתנות מתישהו.

‫או שאולי כן? ‫מה אתם אומרים?

‫מדהים לחשוב כמה הרעש של צפירות ‫מפעיל אותנו.

‫בסרטון שלם שעוסק בצפירה ‫לא השמענו אפילו צפירה אחת.



Want to learn a language?


Learn from this text and thousands like it on LingQ.

  • A vast library of audio lessons, all with matching text
  • Revolutionary learning tools
  • A global, interactive learning community.

Language learning online @ LingQ

למה אנחנו זוכרים את הנופלים בעזרת צפירת אזעקה? | כאן סקרנים

‫בהרבה מדינות חולקים כבוד לנופלים ‫עם עמידה בדממה.

‫אבל צפירה תוך כדי הדומייה?

‫ברמה הלאומית, כיום, ‫יש את זה כנראה רק בישראל.

‫אז מאיפה התחיל המנהג הזה, ‫מי רצה להאריך אותו ל-15 דקות,

‫ולמה בישראל המשיכו עם זה ‫אחרי שכולם הפסיקו?

‫את יללת הסירנה אנחנו מכירים ‫כאזעקת חירום.

‫זה התחיל באירופה בסוף המאה ה-19

‫במטרה להתריע מפני שריפות ‫ולהזעיק את מכבי האש.

‫אבל הם לא המציאו את הגלגל.

‫הם פשוט הלכו לכנסייה ולקחו מכשיר ‫שהומצא בערך 100 שנים קודם לכן

‫כדי להגביר את הצליל הבוקע ‫מצינורות העוגב.

‫העוצמה של סירנה עשתה את העבודה:

‫היא הייתה חזקה, ייחודית ‫ושידרה סכנה ודחיפות.

‫כדי להעצים את האפקט,

‫כיוונו את הסירנה לשני טונים ‫בצורה של Hi-Low,

‫קצת כמו סירנה של מכונית משטרה בישראל ‫שמשתמשת בתווים מי ואז דו.

‫העוצמה שנבחרה הייתה קרובה ‫לסף הכאב.

‫אבל מה הקשר בין זה לבין דקת דומייה?

‫הטכנולוגיה הלכה והשתכללה ‫ובמהלך מלחמת העולם הראשונה

‫הבריטים פרסו בערים הגדולות צופרים ‫כדי להתריע מפני הפצצות.

‫היה צורך להבדיל בין שני מסרים:

‫צפירת אזהרה - נקבעה כצליל עולה ויורד,

‫ובהמשך נוספה גם צפירת הרגעה - ‫צליל ארוך ומונוטוני.

‫אז הבינו שיכול להיות כאן פטנט:

‫אפשר להשמיע צפירה ‫לכל אזרחי הממלכה באותו הזמן.

‫ואפשר לנצל את זה לא רק עבור התרעות,

‫אלא גם כדי לגרום לכל האזרחים ‫לעמוד דום ביחד, לאות זיכרון.

‫אז לקחו את צפירת ההרגעה ‫ונתנו לה משמעות חדשה - צפירת זיכרון.

‫המנהג הבריטי הזה, כמו הרבה אחרים, ‫הובא גם הוא לארץ ישראל.

‫הצפירה הראשונה כאות אבל ‫הושמעה בתל אביב ב-1925

‫כחלק מיום הזיכרון ‫לחללי מלחמת העולם הראשונה.

‫בירושלים, לעומת זאת, ‫נשמעו אז מטחי יריות.

‫כבר בשנות ה-30 צפירות כאות אבל ‫צברו פופולריות בארץ. Already in the 1930s sirens as a sign but gained popularity in the country.

‫בהלוויה של ביאליק, למשל, ב-1934, ‫הופעלו צופרים של בתי חרושת.

‫כתבו על זה אפילו בעיתון "דבר":

‫"אותה שעה נשמעו בכל פינות העיר ‫צפירות בתי חרושת

‫"והכבאים שהודיעו על ביטול מלאכה ‫וכל עבודה.

‫"העיר הפסיקה את שאונה והמונה ‫למן קצה ועד קצה". "The city has stopped its noise and counted from end to end."

‫מנהג הצפירה ביום הזיכרון ‫התפשט גם להרבה מדינות נוספות,

‫אבל בגדול הופסק כבר בשנות ה-50. ‫למה?

‫כי הוא עורר טראומות ‫ממלחמת העולם השנייה.

‫הבריטים למשל, החליפו את הצפירה ‫בצלילי פעמוני הכנסייה,

‫וכך עשו גם מדינות כמו הולנד, ‫צרפת, אוסטרליה וקנדה.

‫אבל אצלנו... בשנות ה-50 ‫הצפירות רק התחילו לקבל תוקף רשמי.

‫ביום העצמאות הראשון, ב-1949, ‫היו כבר אזכרות לנופלים

‫שהייתה בהן דקת דומייה, ‫אבל ללא צפירה רשמית.

‫מה שכן, היו כמה יוזמות מקומיות ‫של צפירות.

‫למשל בחיפה, ב"יום שחרור העיר",

‫נערכה דקת דומייה שלוותה בצפירה ‫שהושמעה במערכות האזעקה בעיר,

‫בסיוע הספינות בנמל חיפה ‫ש"צפרו בכל הכוח, לבקשת ראש העיר".

‫תל אביב ראתה כי טוב והלכה בעקבות חיפה ‫וזה לא עצר שם.

‫ב-1951, נוהג הצפירה ‫כבר התפשט לכל הארץ.

‫באותה השנה יום הזיכרון ויום העצמאות ‫הופרדו לשני ימים צמודים.

‫ואז כבר כן הושמעו בארץ שתי צפירות:

‫האחת של דקה בשבע בבוקר ‫כדי לסמן תחילת יום הזיכרון,

‫ואחת של שתי דקות בשבע בערב ‫כדי לציין את סופו.

‫אבל המשפחות השכולות ‫זעמו מעצם הצמדת הימים, But the bereaved families were furious at the very attachment of the days,

‫וארגון "יד לבנים" דרש ‫להאריך את הצפירה ל-15 דקות And the Yad LaBanim organization demanded that the siren be extended to 15 minutes

‫כדי להגדיל את הרושם של יום הזיכרון.

‫בכנסת הוסכם שההצעה לא ריאלית,

‫אבל כן הוחלט ב-1952 ‫להוסיף צפירה שלישית בת שתי דקות,

‫שהושמעה באמצע היום.

‫הבעיה הייתה שכל נושא הצפירה ‫לא כל כך תפס עדיין,

‫והמשפחות השכולות התלוננו שבמקומות רבים ‫התנועה פשוט המשיכה כרגיל.

‫כדי להבטיח שהתנועה תושבת, ‫פנה שוב ארגון "יד לבנים" לרשויות.

‫הפעם, בתביעה לנתק את ‫רשת הטלפונים הארצית בזמן הצפירה.

‫חברי הוועדה הממשלתית ‫העדיפו לנסות דרכים מתונות יותר:

‫הסברה, אכיפה מצד שוטרי תנועה, ‫ואפילו הצבת מחסומים.

‫אבל ההצעה הפשוטה והיעילה ביותר ‫הייתה להוסיף עוד צופרים.

‫וזה עבד, ‫המנהג תפס והתחיל להשתרש.

‫במשך שני העשורים הבאים הצפירות שונו, ‫הוקדמו ואוחרו מסיבות כאלה ואחרות, For the next two decades the sirens were changed, brought forward and delayed for one reason or another,

‫ולאחר תיקון חוק "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" ‫בשנת 1959,

‫נוספה צפירה בת שתי דקות ‫גם ליום השואה.

‫ככה למשל תיארה בשנת 1958 ‫תלמידת כיתה ו' נעמי שטרן מרחובות

‫את תחושותיה במהלך הצפירה ‫ביום הזיכרון:

‫"נשמעה צפירה. עמדתי דום, ‫ולנגד עיניי חלפו דמויות שונות

‫"אשר בזכותן השגנו את עצמאותנו.

‫"ראיתי בדמיוני טנקים, חיילים, ‫רובים וסטנים בידי חיילים עבריים

‫"אשר הגנו על המולדת ‫ונלחמו בגבורה נפלאה".

‫פחות או יותר באותה תקופה העולם ‫הפסיק עם הצפירה ועבר לדרכים אחרות.

‫אבל אנחנו המשכנו.

‫למה? קודם כול, הרגל.

‫אין לנו הרבה פעמוני כנסיות, ‫וצופרי האזעקה - הם פשוט שם.

‫מאז סוף שנות ה-90 זה גם ממש פשוט:

‫ההפעלה של הצופרים היא אלקטרונית ‫ואפשר לעשות אותה מרחוק.

‫עד אז הפעילו אותם חיילי מילואים ‫אחד אחד, ידנית.

‫אבל זו לא רק קלות התפעול:

‫הזיכרון ומצב החירום ‫הם חלק בלתי נפרד מאיתנו,

‫מהחוויה שלנו ומחיי היום יום. ‫אנחנו מנסים להדחיק את מצב החירום

‫ואת האפשרות שהצפירות ‫יכולות להיות צפירות אמת.

‫וגם הידיעה שמערכות ישראל, ‫הזיכרון שלהן והשכול,

‫הם חלק בלתי נפרד של החיים שלנו.

‫שני הדברים האלה גורמים לכך ‫שהצפירה מייצרת את הכוח האדיר הזה

‫של העבר ושל ההווה שאנחנו חיים בו.

‫הוא חלק בלתי נפרד ‫מהחוויה שלנו פה בישראל.

‫ויש גם פן יהודי לצפירה:

‫כבר אלפי שנים שיש יום בשנה ‫שבו יהודים עומדים בשקט

‫ומקשיבים לצפירה קצת אחרת.

‫במחזור אפילו קוראים לראש השנה ‫"יום הזיכרון".

‫בתקופת המקדש נהגו לתקוע בשופר ‫באירועים מיוחדים,

‫וגם עם כניסת השבת, ‫כדי לבשר שהגיעה העת לחדול ממלאכה.

‫ועד היום בהרבה מקומות בארץ

‫אפשר לשמוע צפירה של ממש ‫בכניסת השבת.

‫הצפירה היא כבר מנהג כל כך ישראלי,

‫שלא נראה שהיא הולכת להשתנות מתישהו.

‫או שאולי כן? ‫מה אתם אומרים?

‫מדהים לחשוב כמה הרעש של צפירות ‫מפעיל אותנו.

‫בסרטון שלם שעוסק בצפירה ‫לא השמענו אפילו צפירה אחת.

×

We use cookies to help make LingQ better. By visiting the site, you agree to our cookie policy.