זן נדיר - חיות התנ"ך
מכירים את נתיבי איילון? אז פעם שחו שם היפופוטמים.
זו לא בדיחה, רק שזה היה לפני שלושת אלפים שנה.
גם קרנפים היו בארץ, ואנשים אכלו אותם,
כפי שגילו חפירות ארכיאולוגיות ברמלה ובראש העין.
ג'ירף לא מצאו בחפירות, למרות שיש הטוענים שהוא הזמר,
שמופיע בתורה ברשימת החיות הכשרות למאכל.
פילים היו בכל מקום, אפילו בחולון.
סעודות השחיתות של ההומו ארקטוס - האדם הזקוף -
הסתיימו כשהפילים נעלמו מכאן לפני ארבע מאות אלף שנים.
במקום פילים, בני אדם התחילו לאכול יחמורים.
אבל אלה רצים מהר יותר מפילים.
ההומו ארקטוס פינה את מקומו לצייד זריז יותר: ההומו ספיאנס,
והוא עדיין כאן, סותם את נתיבי איילון.
"האם אנחנו חולמים,"?
אומרים לעצמם אנשים שנתקלים במחזה הזה.
יצור שנראה בין חמור לסוס, בעל חיים נשכח מעידן התנ"ך,
עומד בשלווה במדבר הישראלי,
כאילו לא נכחד מכאן כבר לפני מאה וחמישים שנה.
זוהי באמת התגשמות של חלום ושל חזון.
הפרא הוא אחד משלושה בעלי חיים גדולים שהושבו בהצלחה לטבע.
במרחבי הערבה קם לתחייה הראם הלבן,
אשר נקטל בעבר בידי ציידים שחמדו את קרניו הנהדרות.
ואילו בצפון הארץ משוטט אייל יפהפה,
שגם הוא ניצוד ונעלם לפני יותר ממאה שנה: היחמור.
הצילומים שתראו מייד צולמו לפני יותר מעשרים שנה
במהלך מבצע ההשבה לטבע של החיות הנדירות הללו.
את המבצע יזם המנהל הראשון של רשות שמורות הטבע,
האלוף המנוח אברהם יפה.
בדצמבר 1978, ערב המהפכה האסלאמית באיראן,
יצא משם המטוס האחרון של "אל-על."
בבטן המטוס היו ארבע נקבות של יחמור.
הן נלקחו משמורת טבע קטנה באיראן
במסגרת עסקה שעשתה רשות שמורות הטבע
עם אחיו של השאה הפרסי, המלך שסולק במהפכה.
ארבע הנקבות צורפו בחייבר כרמל
לארבעה יחמורים שהגיעו מגן חיות פרטי בגרמניה.
שמונה עשרה שנים חלפו,
והנכדה של הנכדה של אותו גרעין רבייה מאיראן ומגרמניה
עומדת לזכות בחירותה.
זה יעלה לה קצת.
קודם כול, דקירה קטנה של חומר טשטוש.
אמצעי ההרגעה המשלים הוא כיסוי ראש.
נושאים אותה על אלונקה אל המשאית,
שתיקח אותה לחיים החדשים.
לא לבד, כמובן.
התהליך יחזור על עצמו עם חברותיה של היחמורה הצעירה מהחייבר
ועם עוד שני זכרים בוגרים.
משאית היחמורים נוסעת אל נחל כזיב בגליל המערבי.
חורש יפה וסבוך, חלומו של כל אייל:
מחסה טבעי, שפע של עלווה ירוקה למאכל, ומים לשתות.
ההשבה לטבע לא תתבצע בחופזה.
בחודשים הראשונים היחמורים יהיו במכלאת אקלום גדולה.
הם יורדים בזהירות מהמשאית, עדיין מטושטשים והלומים,
לא מבינים לאן ולמה נחטפו.
חלקם נושאים על צווארם משדרים, לצורך מעקב אחריהם בעתיד.
הזכר הגדול סוקר את החלקה ונראה מרוצה.
אגב, הקרניים המרשימות תנשורנה בסוף עונת הרבייה,
לאחר שימלא את תפקידו ויפרה את הנקבות.
כשכבר אין את מי להרשים כדי להזדווג,
אפשר להוריד את כל המשקל הזה מהראש.
איילים זכרים מצמיחים את הקרניים כל שנה מחדש.
הנקבות ויתרו מראש על קישוט כזה לעצמן.
מה הן צריכות את זה?
הינה, למשל, אצל היעלות בעין גדי, הקרניים, שאין בהן שימוש רב,
הפכו לעמדות התצפית של הטריסטרמית.
משפיל, לכאורה, אבל היעלה אדישה.
אצל היעלים, בניגוד ליחמורים, הקרניים מחוברות לראש כל החיים,
וממשיכות לצמוח ולגדול עד המוות.
בסוף הקיץ, לקראת עונת הייחום של הנקבות,
הזכרים מקיימים טורניר של קרבות קרניים.
היעל שיעלה לגמר וינצח יזכה בכל היעלות.
הקולות שמשמיע הזכר הגדול מעידים שהוא חפץ להזדווג.
ההצגה הגברית לא שכנעה את הנקבה,
אז הוא עובר להתחנפות ומסרק את צווארה.
לזכר מלפנים, שאיבד קרן אחת בקטטה, אפילו התחנפות לא תעזור.
במצבו הנוכחי אין לו שום סיכוי אצל הנקבות.
עד שתצמח קרן חדשה בשנה הבאה הוא מעדיף לנצל את הזמן לזלילה.
יחמורי נחל כזיב התאקלמו בהצלחה וגם התרבו.
אחריהם שוחררו יחמורים גם בכרמל,
בגליל העליון ליד קיבוץ סאסא ובנחל שורק.
כיום יש מעל מאתיים יחמורים שמשוטטים בחופשיות בחורש.
הם פעילים בלילה ובשעות קרירות ביום,
ולא מעט מטיילים כבר זכו להיתקל בהם בין הערביים.
ככל הנראה, ישראל היא כיום המקום היחיד בעולם
שבו חיים יחמורים בטבע.
אילו היחמורים יכלו לספר לראמים מה מצפה להם,
אולי הם עצמם היו עומדים בתור כדי לחטוף חץ הרדמה.
בינתיים הם מבוהלים.
אנחנו ב-1997.
שנה לאחר שהיחמורים שוחררו מהחייבר בכרמל,
נאספים כמה ראמים לבנים מהחייבר בערבה.
מלבישים לו צינורות השקיה על הקרניים החדות,
כדי שאף חף מפשע לא ישופד בטעות.
גרעין הרבייה בחייבר שליד יטבתה
הוקם עם ראמים שהובאו מגני חיות בארצות הברית.
הראם הלבן נכחד מהארץ בסוף המאה התשע-עשרה.
מעבר ליופיו, התברר שהוא חיוני למערכת האקולוגית במדבר.
הראם הוא המפיץ הכמעט בלעדי של עץ השיטה.
יכולת הנביטה של זרעי השיטה משתפרת פלאים
לאחר שהם עוברים במערכת העיכול של הראם,
ויוצאים עם הגללים.
אחרי נסיעה של יותר ממאה קילומטר,
דלת המשאית נפתחת והראמים יוצאים.
למרות שלא ראו כלל את הדרך, יש להם חוש התמצאות מופלא.
הקבוצה הראשונה ששוחררה לא התלהבה מהחופש
ומכל הטרחה בחיפוש מזון.
לאחר מספר ימים הראמים הדהימו את אנשי הרשות,
והופיעו חזרה בשער החייבר.
לכן, עברו לשיטת מכלאת האקלום.
בדיוק כמו היחמורים, הם מבלים בה מספר חודשים,
ואז, אנשי הרשות מפרקים את הגדר.
כיום מסתובבים בנחל פארן ובערבה כמאה ראמים
בעדרים קטנים של עד עשרה פרטים.
יצור קשוח. מסוגל לחיות תקופה ממושכת ללא מים
וללכת מאה קילומטר ביום בחיפוש אחר צמח עסיסי.
המעקב אחרי הראמים קשה:
מרגע ששוחררו, שב אליהם אינסטינקט הפחד מבני האדם,
וכמעט בלתי אפשרי להתקרב אליהם.
וזה מצוין, כי הפחד משפר את סיכויי הישרדותם.
למרות זאת, הם עדיין בסכנת הכחדה.
חלקם חצו את הגבול לירדן, משם בדרך כלל לא חוזרים בחיים.
במרבית הימים הראמים משוטטים בשטחי האש של צה"ל.
יש להם נטייה להסתבך עם הרגליים
במצנחים של פצצות תאורה אשר פזורים בשטח,
מה שמקל אחר כך על זאבים, שחושקים בראם.
בגלל כל הסכנות האלה,
תמיד נשמר גרעין רבייה של חיות התנ"ך בחייבר,
וממנו משוחררות מדי פעם קבוצות קטנות נוספות.
הפרא מריח נקבה מיוחמת, והוא מרים את שפתו העליונה
כדי לספוג עוד קצת מהריח המשכר הזה.
רק לפרא השליט יש גישה לנקבות,
והוא שומר עליהן ועל הטריטוריה שלו בקנאות.
שאר הזכרים מסתובבים בעדרים קטנים של רווקים.
הפרא הוא סוס בר אסייאתי שהיה נפוץ בנגב ובמדבר יהודה,
עד שנכחד בגלל ציד.
הפראים הראשונים שהושבו לטבע שוחררו במכתש רמון ב-1983.
מקורם בגרעין רבייה שהוקם בחייבר יטבתה
מפראים שנקנו בגן החיות של קופנהגן,
וממספר פראים נוספים שהגיעו עם היחמורים במטוס ההוא מאיראן.
כיום ישנם ברחבי הנגב כשלוש מאות פראים.
הצלחה גדולה, ויש הטוענים אפילו גדולה מדי:
לאחרונה התלוננו בעלי כרמים ליד מצפה רמון
שהפראים פושטים על הגפנים שלהם בלילות ומחסלים אותן.
כשמם כן הם:
יש להם כוח עצום, ועד כה שום גדר לא הצליחה לעמוד בדרכם.
יש גם טענות שאוכלוסיית הפראים הגדלה
תכלה את הצמחייה המועטה במדבר,
ובסופו של דבר ייפגעו מכך בעלי חיים כמו צבי הנגב.
אגב, אתם יודעים מה ההבדל הבולט בין יונק מדברי לבין אחיו,
שחי באזור ממוזג יותר?
האוזניים.
אלה של המדברי תמיד יהיו גדולות יותר.
האוזן משמשת כמצנן,
שכן הדם הזורם בה מתקרר, ומסייע לצינון הגוף.
הינה הצבי הדרומי, בעל האוזניים המגודלות,
לעומת הצבי הצפוני, הנפוץ יותר.
ובחזרה לפראים בני המזל.
בינתיים אין אויב טבעי שידלל את אוכלוסייתם.
האריות, הצ'יטות והנמרים נכחדו.
זאבי הנגב, שבדרך כלל צדים כיחידים,
רק מתחילים ללמוד כיצד להתמודד עם הפראים.
ציד של החיה החזקה והמהירה הזאת
דורש עבודה מתואמת של להקה.
למרבה הפלא, גם חקלאים
שנפגעו מנזקי הפראים
עדיין רוצים לראות אותם במדבר.
אף אחד אינו רוצה להעלות על דעתו
שהתמונה היפה הזאת תיעלם שוב.
תכתוב: רווית ליגום
ייעוץ לשון לכתוביות: רווית ליגום
הבאה לשידור: שרון דולב
הפקת כתוביות: אולפני אלרום
