"המשפחה שלי לא תהיה כמו שאני גדלתי": יאנה הייתה חיילת בודדה | כאן מקשיבים
הרגשת גאה עם המדים והנשק? -הרגשתי שעשיתי תיקון עם עצמי.
בטח כשהייתי חוזרת עם נשק, היועצת שלי בבית הספר
הייתה אומרת לי, "וואו, יאנה, וואו, יאנה".
וכאילו אני יודעת שהיא באמת נלחמה עליי בתיכון.
וואי, זה מרגש נורא, לא? -כן.
לסגור מעגל כזה. -כן, לגמרי.
בת כמה היית כשהתקשרת למשטרה? -בת תשע.
ממש ילדונת. -כן.
איך... מאיפה המחשבה, האומץ, להרים טלפון למשטרה בגיל תשע?
כי כל הבית שלי כל הזמן היה הרוס.
אני לא יכולה להגיד שידעתי מהן ההשלכות. כאילו, זה היה באמת אינסטינקט.
הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, ואם אני לא מתפוצצת ובורחת,
אני לא מצליחה לקיים... כאילו, למה אז באתי לעולם?
לאכול מכות, כאילו? זו המהות?
כשניתקתי וראיתי את המשטרה, אמרתי, מה עשיתי? מה עשיתי?
ואז השוטרים אמרו, "לצערי את תצטרכי להתלוות אלינו",
ובאמת, אחרי כמה שבועות הגעתי באמת למסגרת הראשונה שלי,
לפנימיית בית הילד בתל אביב.
ומה קרה משם? באמת נהיה יותר טוב? -לא.
לא. אני חושבת שהעניין בבית גרם לי להיות...
קשוחה מאוד, לא חברותית.
פשוט ברחתי מהפנימייה כי לא הרגשתי שמישהו מכיל אותי, מקשיב לי.
לאן עברת? -לרמת השרון, לפה.
גדלתי בבית, במשפחתון כזה, עם 14 נערות בסיכון.
משהו קצת יותר קטן, משהו יותר מכיל, ששמים לב אליי.
רגע, אז מתי בעצם הכרת את המשפחה המאמצת שלך?
פה, ברמת השרון.
באיזה גיל? -בגיל 13.
ונירה זאת נירה, אז היא מקבלת ואוהבת.
האימא המאמצת. -נכון.
היא נותנת לי את המקום, את הבמה,
ופתאום הרגשתי גם מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה.
בבית שלי לא הרגשתי את זה.
זאת אומרת... ראית אותה.
ראית איך היא נראית, איך היא לבושה, איזו יפה היא.
זה המודל, את אומרת. -כן.
ואז את מתגייסת לצבא. -ואז אני לא מתגייסת לצבא.
לא גייסו אותי בהתחלה.
לא רצו שאני אתגייס.
לא רצו שאני אתגייס בגלל שיש דבר כזה בישראל
שנקרא "נקמת הורים", וחששו שאני באמת אנקום בהורים שלי.
לא רצו שיהיה לך נשק.
לא רצו שיהיה לי נשק, אבל לא הייתי מוכנה לקבל את זה.
איך התחושה להתגייס ולהגיע באמת למקום חדש כזה,
עם העבר שלך?
כל החיים הסתרתי.
עד גיל 18 הסתרתי את סיפור החיים שלי. נורא התביישתי.
גדלתי גם בבית ספר של... רגע.
גדלתי בבית ספר של... בית ספר "פנסי" כזה,
ולא סיפרתי לאף אחד עד גיל 18 כלום.
ואז בגיל 18 כשנחשפתי לדבר הזה של חיילים בודדים,
אז פתאום הרגשתי חלק.
פתאום הרגשתי שיש עוד אנשים דומים לי ואני לא צריכה להתבייש או לפחד.
אבל אז, כן, נורא התביישתי. כאילו, למה את גרה בפנימייה?
למה זה? למה את נחשבת חיילת בודדה?
ותמיד זה "מה יגידו".
והיום אתה במקום אחר. היום כאילו, שיגידו. אז זה אחרת.
חיילת בודדה זה אומר בן אדם בודד? -לא.
זאת הגדרה קצת קשוחה. -זאת הגדרה מאוד קשוחה.
אבל זה שאני לא בקשר עם ההורים, צריך לבסס את זה באיזשהו סטטוס.
וזה הסטטוס.
ומהן ההשלכות של הסטטוס הזה?
יש חסרונות בהיבטים קצת יותר אישיים.
בהרגשה שלך הפנימית, הכוונה. בארוחות שישי, בחגים.
בטקס בצבא. -מה בטקס בצבא? ספרי.
היא לא הגיעה, היא לא יכלה לבוא.
אימא שלך? -נירה.
העניקו לי גם כומתה, ונורא רציתי שיראו, אז כאילו...
"תראו", ואין.
וזהו.
הסתכלת על ההורים האחרים? על המשפחות האחרות?
העדפתי שלא. הפרצוף שלי היה למטה.
כאילו, בכל התמונות שאני רואה, אני רואה כזה...
נורא התביישתי גם. -במה?
כי היו מלא מצלמות, ובגלל שזה "קרקל" וזה גדוד מעורב
אז כולם היו ומלא תקשורת.
איך שנגמר הטקס אפילו לא אמרתי ביי למפקדת שלי.
פשוט טסתי שאף אחד לא יראה שאני נוסעת ברכבת, שהכול בסדר, ביי.
לאן נסעת? -לבית החייל.
חזרתי לתל אביב, לבית החייל, וזהו.
את זוכרת את יום השחרור? -כן.
הייתה לי שמחה בלב, שלוש שנים בצבא - די.
באמת, זה שירות קשה. זה שירות מאוד קשה.
ואחרי שמשתחררים, מה קורה? -אתה לבד.
אתה לבד בשחרור. אין, אין יותר מענקים ואין יותר עזרה
ואתה לבד מול עצמך.
ועכשיו, את יכולה לבוא ולשאול, אז מה ההבדל בינך לבין חיילים אחרים?
יש המון הבדל. יש המון הבדל.
הם חוזרים לבית שלהם, הם לא משלמים שכירות.
זה גם קודם כול רגשי.
הקושי הוא רגשי כשאתה מבין שאתה לא יכול לבקש עזרה.
אבל אימא מאמצת, מבקשים ממנה, פונים אליה לעזרה. היא לא כתובת?
הכתובת היא יותר רגשית עם נירה. הכתובת היא לספר לה חוויות,
לא מבחינה כלכלית. אני לא מרגישה שאני יכולה...
כאילו, לסמוך על זה מבחינה כלכלית.
את יודעת, יאנה, שיכול להיות שיצפו בך אנשים שיגידו,
אוקיי, הצבא צריך לדאוג לחיילים. ברגע שאת יוצאת לאזרחות,
למה את בעצם מצפה שהצבא ימשיך לדאוג לך?
אני חושבת שמה שמייחד את המדינה הזאת זה הצבא.
אני חושבת שמה שמגבש את הזהות הזאת זה מי שעשה צבא,
ואני חושבת שעצם זה שיקנו לנו את הזכויות האלה ויכירו בנו,
יבינו שיש פה עוד קטגוריה.
והקטגוריה הזאת לא מבקשת דברים שהם לא לגיטימיים בעבורה.
אבל זה לא שמצאת את עצמך ברחוב או משהו כזה?
גרתי חודש בבית החייל, בתנאי פנימייה, בתנאים מאוד מאוד קשים.
אני חייבת להודות שאלה תנאים מאוד מאוד לא פשוטים לחייל משוחרר.
ברגע שאת הולכת נגיד ליומיים, לא יודעת, נסעת לחברה,
מישהי אחרת מקבלת את המיטה שלך.
זאת אומרת, אין לך מיטה משלך בעצם? -אין לך כלום.
אני הייתי נערת מזוודה. כך קראו לי.
נערת מזוודה. מפה לשם, מפה לשם.
אני מנסה להבין איך זה בתחושה, בלב שלך,
להיות בעולם בלי שאת יודעת שיש לך את הבסיס.
אני תמיד אמרתי לעצמי שלי יהיה את הבסיס שלי
כשאני אביא את המשפחה ואת הילדים,
ואני לא אעשה בחיים מה שההורים עשו לנו.
וזה נראה לי מה שנורא החזיק אותי.
אז לא אכפת לי להיות לבד כי אני יודעת שזה לתקופה קצרה
וזה לא להרבה זמן, ואני יודעת שתהיה לי משפחה,
והמשפחה שלי לא תהיה כמו שאני גדלתי.
כי אני מבחינתי, כשאני גדלתי, זה היה הדבר הכי נורמלי בעולם.
מה, מרביצים? כולם מרביצים, לא? לא לכולם מרביצים?
והבנתי מהר מאוד שלא.
זאת משבצת שאת מרגישה איתה כבר יותר בנוח היום?
שהיית חיילת בודדה? -כן.
אני מרגישה ש... היום אני דווקא אומרת את זה בגאווה.
זה ביטחון שהתחיל להעלות תנופה כי התחלתי להבין
שאתה יכול לעשות את זה לבד.
וזה שסיימתי את השירות, שזה לא מובן מאליו בכלל,
וזה שאנשים התחילו להאמין בי.
כאילו, נראה לי לא אנשים התחילו להאמין בי,
זה נראה לי שאני התחלתי להאמין בעצמי
ובזכות זה אנשים התחילו להאמין בי.
