×

We use cookies to help make LingQ better. By visiting the site, you agree to our cookie policy.


image

Israeli TV shows, המחלקה לחפצים מיוחדים - האסימון שהלך לאיבוד

המחלקה לחפצים מיוחדים - האסימון שהלך לאיבוד

יואו, איזה רעב... שיגיע כבר האוכל...

"הרגע הזה בצוהריים, שאתה רעב והבטן שלך נשמעת כמו לונה גל."

טוויט.

נדב. -כן, שפירא.

נדב, זה שיא הדחוף.

בשעה שבע בערב אני צריכה לדבר עם שרת התקשורת

מטלפון ציבורי באמצעות חפץ שנקרא אסימון.

כן, שפירא, אני יודע. -הוא כבר הגיע?

עוד לא. -טוב, תודיע לי, ביי.

ביי.

נדב. -כן, שפירא.

הגיע? -אמרתי לך הרגע שעוד לא.

טוב, ביי. -ביי.

רגע, ועכשיו? -אמרתי לך...

שפירא, ברגע שהאסימון יגיע אני אודיע לך.

שלוש...

הינה הארוחה שהזמנתם מ"עובדיוש",

הנה החבילתוש, רק חתימתוש

ויאללה, סלמאתוש.

מה זה? למה הכול פתוח פה?

הייתי רעבה, נשנשתי קצת בדרך.

אגב, האורז הזה דליקטס.

הו, וזה האסימון. יופי, נהדר.

ואו, תראה, אסימון! כמה זמן לא ראיתי אחד כזה.

אתה יודע, עם אסימונים כאלה היינו מתקשרים מאחד לשני בשכונה.

האמת, היה לנו רק טלפון ציבורי אחד.

כדי להגיע אליו,

היית צריך גמל.

טוב, יאללה, אני הלכתי, להתראות.

רגע, שנייה... -לקחתי קופסה.

מה "לקחת קופסה"? זה האורז שלי.

מה? -זה האורז שלי.

מה? -זה האורז שלי.

מה? -זה האורז שלי.

סמס לי... אני לא יכולה לשמוע מלל עכשיו.

להתראות. -אבל זה אורז של...

אנשים, האוכל כאן.

טוב, דבר ראשון, האסימון לשפירא.

איפה האסימון הזה? איפה הוא היה?

לא, זה לא קורה לי עכשיו... מיי גוד, רק ששפירא לא תגיע...

יש לך שלושים שניות למצוא את האסימון שלי,

ושלוש שניות להביא לי את הלחוח עם חילבה שהזמנתי מ"עובדיוש".

זוז.

הלחוח הזה אלוהי...

נו, נדב, מצאת?

נדב?

המנהלת שפירא,

אני חיפשתי בכל מקום, הוא פשוט לא פה.

נדב, זה אסימון נדיר.

זה האסימון הראשון שהוטבע ונכנס לשימוש בישראל ב-1953,

ואני צריכה היום להשתמש בו ולהתקשר לשרת התקשורת,

ולפתוח את כינוס התקשורת הבין-לאומי.

איפה הוא יכול להיות?

הלחוח הזה גן עדן...

תגיד לי, איפה כל שקיות האוכל שהיו פה?

אנשים לקחו לאכול צוהריים.

הופה,

נפל לי האסימון!

איפה, מה, פה על הרצפה לידך?

אתם בטוחים שעוד לא הספקתם לאכול כלום?

בטוחים. -לא.

זאת אומרת לא הספקנו לאכול. לא, לא בטוחים.

זאת אומרת כן בטוחים. מה שמורדי אמר.

אני קצת הלכתי לאיבוד. -גם האסימון.

או-קיי, עד השעה עשרה לשבע

אתם גם מוצאים את האסימון האבוד,

וגם מוצאים את כל המידע שיש פה על האסימון.

אבל אין אסימון, איך נביא עליו מידע?

זאת משימה בלתי אפשרית.

בעליל.

אתם תחפשו את האסימון כאילו אין אסימון,

ותחפשו את כל המידע שיש על האסימון כאילו יש אסימון, ברור?

ברור. -אני קצת הלכתי לאיבוד.

תעזור לו למצוא. -את האסימון?

אליחי, מה נעשה?

אל תדאג, יש לי דרך למצוא את האסימון של שפירא תוך שנייה.

בוא אחריי.

איפה זה היה? איפה זה היה? הינה.

גלאי מתכות.

המכשיר הזה, ברגע שהוא מתקרב למתכת הוא מצפצף.

או, או, או, או.

כנראה האסימון בקופסה הזאת! פתח את הקופסה.

ואו, אליחי, בום! איזה מלך אתה! איזה שיחוק, אליחי!

מצאנו? -כן.

עוד גלאי מתכות.

נו... -כלום.

נדב? -כלום.

לא, אין לתאר,

בעוד פחות משעה אני צריכה לעשות שיחה עם השרה

באמצעות החפץ הזה, ואתה באדישות שלך, מר נדב.

מה זה? -יש שם תווית, נטוש. תקראי.

"טלפון ציבורי מקורי משנת 1921".

זה טלפון?

מה חשבת, שזה סיר לילה?

איפה המסך שלו? הוא ענק.

איך מורידים אליו אפליקציות?

אפליקציות? צחוקים איתך, נטוש.

את יודעת שפעם כשהיית רוצה לדבר עם מישהו,

היית צריכה ללכת לטלפון ציבורי כזה שעמד ברחוב,

ואז כדי לדבר, היית צריכה לשלשל לתוך החריץ הזה אסימון,

שהלך לאיבוד!

זאת השפופרת, ואלה הלחצנים, וככה היית מחייגת את המספר.

וכשהאסימון שהלך לאיבוד היה נופל פנימה,

השיחה הייתה מתחברת לזמן מוגבל.

ואז ככה, פשוט אנשים היו מדברים.

הלו? שלום, מדברת המנהלת שפירא.

אפשר בבקשה לדבר עם המוח של נדב?

אה, הוא עבר דירה?

פשוט כי כל העובדים של המחלקה כבר לא עובדים חצי יום,

כי כולם מחפשים את האסימון שהלך לאיבוד.

היי.

היי, סשה.

מה, אני לא שומע, יש לי צפצופים באוזן.

זה מכשיר השמיעה שלי. -מה, אבל אין לך מכשיר שמיעה.

נכון, אז מאיפה הצפצופים?

אה, זה בטח מגלאי המתכות.

אנחנו מחפשים את האסימון של שפירא.

גם אתם עם האסימון הזה?!

הופה, מה זה?

זו פלטינה שיש לי בברך.

ומה זה?

זו פלטינה שיש לי בברך השנייה.

ומה זה? -אלה בורג ושני דיבלים שמחברים לי את האגן לגוף.

סשה, שתהיה בריא, סשה, אתה... -מה אתה צוחק עליי?

מה אתה מתנשא? הינה, זה מצפצף גם עליך.

אתה בלעת את האסימון. -לא מה פתאום, מה פתאום.

זה לא האסימון. יש לי פה...

לחוח שעטוף בנייר כסף, זה מה שמצפצף.

פשוט, שפירא החרימה לנו את כל האוכל.

אז אני מה, שאני אשאר רעב? לא.

גם לי היא החרימה את הממליגה שהזמנתי מ"עובדיוש".

תביא איזה חצי לחוח, אני מת מרעב.

בטח. בכבוד, סשה. בבקשה, חצי לחוח.

"עובדיוש"...

מוג'ה?

מוג'ה, איפה אתה? -אני פה.

מה? איפה? -פה, פה.

איפה זה פה? -צד שני.

איפה? -מוג'ה.

מוג'ה, תגיד, מצאת את האסימון של שפירא?

לא, אבל מצאתי משהו אחר. -מה?

את נעלי הבלט הראשונות שלי.

בזכות נעלי הבלט האלו עשיתי את הפירואט הראשון

בחוג הבלט של קלרה בללי. עדיין יש לי את זה.

מוג'ה?

מוג'ה, איפה אתה? -אני כאן,

עולה בפלייה.

טוב, תקשיב, יש מלא שאלות לענות עליהן.

מתי הגיע ארצה הטלפון הציבורי הראשון?

איך נראו האסימונים הראשונים?

מתי הפסיקו להשתמש בארץ באסימונים?

אולי יש לך סרט?

איזו שאלה, אם יש לי סרט? בטח שיש לי.

הוא צריך להיות פה איפה שהוא.

הו, הינה, יש סרט, ועכשיו אני יכול להביא לך

סרט על אסימונים. יש לי סרט אוסקר.

פלייה רלווה, פה דה בורה, פלייה רלווה, פה דה בורה.

פלייה רלווה, איזה סרט, יה בה יה!

הינה זה.

שלום, אח שלי יוג'ין. -שלום, אח שלי מוג'ה.

אהלן. היום נשוחח על סיפורה של התקשורת הטלפונית בישראל

דרך עיגול קטן ממתכת

עם חור קטן בתוכו,

ואו...

הכול התחיל ב-1918,

עם הקמת ארבע מרכזות הטלפונים הראשונות בארץ

בירושלים, בחיפה, בצפת ובנצרת.

הלו, אבא? -מי זה?

זה ישו. הוא פשוט נולד בנצרת.

טוב, ומה הן מרכזות טלפונים?

תשמע, בתקופה ההיא החיוג לא היה ישיר.

מרכזנים אנושיים חיברו את השיחה מהמתקשר אל היעד

באמצעות כבלים.

אה, ככה.

לא. ככה.

רק שלוש שנים אחר כך, ב-1921 הטלפון הציבורי הראשון הגיע לארץ.

נכון. זאת הייתה הפעם הראשונה

שמישהו בארץ היה יכול לרדת מהבית לטלפון שברחוב,

ולטלפן לקרוב משפחה או לחבר שגר בעיר אחרת.

הלו, אבא?

למה לרדת לרחוב? הוא היה יכול להתקשר מהבית.

לא, לא היו אז טלפונים בבתים.

קווים פרטיים היו רק לראשי המדינה ולמוסדות גדולים.

שאר תושבי המדינה השתמשו בטלפונים ציבוריים

באמצעות אסימונים שקנו בדואר.

האסימונים הראשונים היו עשויים מנחושת,

גדולים וחומים, עם חור באמצע.

לא טוב, הם היו קלים לזיוף.

נכון, אז ייצרו אסימונים חדשים העשויים מארד.

לא טוב, הם התעקמו כשקיבלו מכה.

נכון, אז החליפו אותם באסימונים מחומר אחר.

בקיצקץ, לקח זמן עד שהגיעו לאסימון המושלם.

אייווה!

וזה אסימון חדש. הוא קטן, ובצדק,

שיהיה נוח לשאתו בכיסים.

הבט, צורתו מתאימה אל הסדק, מכאן אותו מכניסים.

ואז אנשים כל כך פחדו להיתקע בלי אסימונים,

שהם היו קונים ואוגרים מלא אסימונים.

אסימונים.

אנשים אוגרים - אין אסימונים.

מזמינים עוד מחוץ לארץ -

יש אסימונים.

יש אסימונים - אנשים אוגרים.

היום כבר לא מוכרים אסימונים.

נכון, כי כמעט לכולם יש טלפון נייד פרטי.

אסימונים הם מצרך נדיר, פריט אספנות.

מחייג - שלוש... חמש... שבע...

יוג'ין, לא עכשיו. לא נעים... עזוב את הטלפון... -שמונה...

עזוב את הטלפון.

כבר התעייפתי לחייג באצבע.

היום אתה רק נוגע באצבע והנייד מחייג לבד.

הלו, אבא? -לאן הגעתי?

יוג'ין, זה לא מתאים, אנחנו באמצע הסרט.

אתה מוכן לנתק? -אני מעדיף להתפוגג.

ביי.

בשיא הפעילות היו בארץ יותר מעשרים אלף טלפונים ציבוריים.

הטלפונים האלה השפיעו רבות על חיי החברה,

ואפילו כתבו עליהם מערכונים ושירים.

תודה, שלום, אני הייתי מוג'ה, ואתה היית...

התפוגג.

תאכלו בורקס.

מוג'ה, זה ממש מגניב. יש לי רק שאלה אחרונה:

מי הגאון שחשב על ההמצאה הזו, טלפון ציבורי?

יש עליך אסימון? -לא. למה?

הייתי מתקשר לברר לך, אין לי מושג.

אין לי זמן.

מורדי.

מה? -מורדי, בהול, ברמה של הכינרת מתייבשת,

צריך להתפיל את מימי האוקיינוס ההודי.

מורדי לשירותך. כיצד ניתן לסייע?

מורדי, אקוטי. נשארה שאלה אחרונה:

מי המציא את הטלפון הציבורי? -כן.

סשה. -מה?

סשה, מי המציא... -מה? אני לא שומע,

מכשיר השמיעה שלי לא עובד. -מי המציא את הטלפון הציבורי,

אתה זוכר? -אה, ויליאם גריי.

הוא המציא את הטלפון הציבורי ב-1888

בארצות הברית. מה?

בום. -טראח.

מצאתי את האסימון שלך.

ואו, אני לא מאמין...

זה אסימון? -לא, זה החור שלו.

עכשיו צריך למצוא את המסביב.

שתי דקות,

שתי דקות מפרידות ביני לבין התבזות מול כבוד שרת התקשורת

ועוד אלפיים איש, ואני תקועה כאן בלי האסימון המטופש הזה.

ועוד לא אכלנו ארוחת צוהריים.

אני רק מציין.

הלו?

שפירא, זאת חווה. אל תשאלי מאיפה אני מתקשרת אלייך.

מאיפה? -מטלפון ציבורי עם אסימון.

איפה מצאת אסימון?

היה אסימון בתוך האורז שלי מ"עובדיוש".

כמעט נשברה לי שן בולסת.

חווה, תגיעי איתו הינה דחוף.

איזה דחוף, אני באילת. -אילת?

כן, אמרתי, עד שיש לי אסימון, אני חייבת טלפון ציבורי.

נסעתי, נסעתי, הטלפון הכי קרוב שמצאתי נמצא באילת.

התחשק לי לחוות שוב את החוויה של שיחה עם אסימון.

ומה אני אגיד לך, שפירא, לא נפלתי.

אבל האסימון כן...

הלו? הלו?

השיחה התנתקה, אני לא מאמינה שזה קורה לי...

שתדעי לך שאת חוצפנית, זה חוסר אחריות מחפיר מצידך.

מה?

שרת התקשורת, כן.

כן, אני יודעת שאני צריכה להתקשר אלייך.

כן, אני חוצפנית.

זה חוסר אחריות מחפיר מצידי.

כן, סליחה.

תודה.

זה אחד הימים הגרועים בחיים שלי.

אל תדאגי, שפירא... -כן.

יהיו לך ימים גרועים יותר.

טוב, אני את המסקנה האישית שלי הסקתי -

אי אפשר לעבוד ככה. תודה לכולכם.

אני לא מאמין, שפירא מתפטרת...

מי מתפטרת? אני הולכת ל"עובדיוש".

אי אפשר לעבוד ככה על בטן ריקה. חייבת לחוח.

פחמימה ריקה זה תמיד מנחם. תשאלו אפילו את סבא פרידריך.

תכתוב: עופר בס

ייעוץ לשון לכתוביות: רווית ליגום

הבאה לשידור: שושי חי

הפקת כתוביות: אולפני אלרום

המחלקה לחפצים מיוחדים - האסימון שהלך לאיבוד

יואו, איזה רעב... שיגיע כבר האוכל...

"הרגע הזה בצוהריים, שאתה רעב והבטן שלך נשמעת כמו לונה גל."

טוויט.

נדב. -כן, שפירא.

נדב, זה שיא הדחוף.

בשעה שבע בערב אני צריכה לדבר עם שרת התקשורת

מטלפון ציבורי באמצעות חפץ שנקרא אסימון.

כן, שפירא, אני יודע. -הוא כבר הגיע?

עוד לא. -טוב, תודיע לי, ביי.

ביי.

נדב. -כן, שפירא.

הגיע? -אמרתי לך הרגע שעוד לא.

טוב, ביי. -ביי.

רגע, ועכשיו? -אמרתי לך...

שפירא, ברגע שהאסימון יגיע אני אודיע לך.

שלוש...

הינה הארוחה שהזמנתם מ"עובדיוש",

הנה החבילתוש, רק חתימתוש

ויאללה, סלמאתוש.

מה זה? למה הכול פתוח פה?

הייתי רעבה, נשנשתי קצת בדרך.

אגב, האורז הזה דליקטס.

הו, וזה האסימון. יופי, נהדר.

ואו, תראה, אסימון! כמה זמן לא ראיתי אחד כזה.

אתה יודע, עם אסימונים כאלה היינו מתקשרים מאחד לשני בשכונה.

האמת, היה לנו רק טלפון ציבורי אחד.

כדי להגיע אליו,

היית צריך גמל.

טוב, יאללה, אני הלכתי, להתראות.

רגע, שנייה... -לקחתי קופסה.

מה "לקחת קופסה"? זה האורז שלי.

מה? -זה האורז שלי.

מה? -זה האורז שלי.

מה? -זה האורז שלי.

סמס לי... אני לא יכולה לשמוע מלל עכשיו.

להתראות. -אבל זה אורז של...

אנשים, האוכל כאן.

טוב, דבר ראשון, האסימון לשפירא.

איפה האסימון הזה? איפה הוא היה?

לא, זה לא קורה לי עכשיו... מיי גוד, רק ששפירא לא תגיע...

יש לך שלושים שניות למצוא את האסימון שלי,

ושלוש שניות להביא לי את הלחוח עם חילבה שהזמנתי מ"עובדיוש".

זוז.

הלחוח הזה אלוהי...

נו, נדב, מצאת?

נדב?

המנהלת שפירא,

אני חיפשתי בכל מקום, הוא פשוט לא פה.

נדב, זה אסימון נדיר.

זה האסימון הראשון שהוטבע ונכנס לשימוש בישראל ב-1953,

ואני צריכה היום להשתמש בו ולהתקשר לשרת התקשורת,

ולפתוח את כינוס התקשורת הבין-לאומי.

איפה הוא יכול להיות?

הלחוח הזה גן עדן...

תגיד לי, איפה כל שקיות האוכל שהיו פה?

אנשים לקחו לאכול צוהריים.

הופה,

נפל לי האסימון!

איפה, מה, פה על הרצפה לידך?

אתם בטוחים שעוד לא הספקתם לאכול כלום?

בטוחים. -לא.

זאת אומרת לא הספקנו לאכול. לא, לא בטוחים.

זאת אומרת כן בטוחים. מה שמורדי אמר.

אני קצת הלכתי לאיבוד. -גם האסימון.

או-קיי, עד השעה עשרה לשבע

אתם גם מוצאים את האסימון האבוד,

וגם מוצאים את כל המידע שיש פה על האסימון.

אבל אין אסימון, איך נביא עליו מידע?

זאת משימה בלתי אפשרית.

בעליל.

אתם תחפשו את האסימון כאילו אין אסימון,

ותחפשו את כל המידע שיש על האסימון כאילו יש אסימון, ברור?

ברור. -אני קצת הלכתי לאיבוד.

תעזור לו למצוא. -את האסימון?

אליחי, מה נעשה?

אל תדאג, יש לי דרך למצוא את האסימון של שפירא תוך שנייה.

בוא אחריי.

איפה זה היה? איפה זה היה? הינה.

גלאי מתכות.

המכשיר הזה, ברגע שהוא מתקרב למתכת הוא מצפצף.

או, או, או, או.

כנראה האסימון בקופסה הזאת! פתח את הקופסה.

ואו, אליחי, בום! איזה מלך אתה! איזה שיחוק, אליחי!

מצאנו? -כן.

עוד גלאי מתכות.

נו... -כלום.

נדב? -כלום.

לא, אין לתאר,

בעוד פחות משעה אני צריכה לעשות שיחה עם השרה

באמצעות החפץ הזה, ואתה באדישות שלך, מר נדב.

מה זה? -יש שם תווית, נטוש. תקראי.

"טלפון ציבורי מקורי משנת 1921".

זה טלפון?

מה חשבת, שזה סיר לילה?

איפה המסך שלו? הוא ענק.

איך מורידים אליו אפליקציות?

אפליקציות? צחוקים איתך, נטוש.

את יודעת שפעם כשהיית רוצה לדבר עם מישהו,

היית צריכה ללכת לטלפון ציבורי כזה שעמד ברחוב,

ואז כדי לדבר, היית צריכה לשלשל לתוך החריץ הזה אסימון,

שהלך לאיבוד!

זאת השפופרת, ואלה הלחצנים, וככה היית מחייגת את המספר.

וכשהאסימון שהלך לאיבוד היה נופל פנימה,

השיחה הייתה מתחברת לזמן מוגבל.

ואז ככה, פשוט אנשים היו מדברים.

הלו? שלום, מדברת המנהלת שפירא.

אפשר בבקשה לדבר עם המוח של נדב?

אה, הוא עבר דירה?

פשוט כי כל העובדים של המחלקה כבר לא עובדים חצי יום,

כי כולם מחפשים את האסימון שהלך לאיבוד.

היי.

היי, סשה.

מה, אני לא שומע, יש לי צפצופים באוזן.

זה מכשיר השמיעה שלי. -מה, אבל אין לך מכשיר שמיעה.

נכון, אז מאיפה הצפצופים?

אה, זה בטח מגלאי המתכות.

אנחנו מחפשים את האסימון של שפירא.

גם אתם עם האסימון הזה?!

הופה, מה זה?

זו פלטינה שיש לי בברך.

ומה זה?

זו פלטינה שיש לי בברך השנייה.

ומה זה? -אלה בורג ושני דיבלים שמחברים לי את האגן לגוף.

סשה, שתהיה בריא, סשה, אתה... -מה אתה צוחק עליי?

מה אתה מתנשא? הינה, זה מצפצף גם עליך.

אתה בלעת את האסימון. -לא מה פתאום, מה פתאום.

זה לא האסימון. יש לי פה...

לחוח שעטוף בנייר כסף, זה מה שמצפצף.

פשוט, שפירא החרימה לנו את כל האוכל.

אז אני מה, שאני אשאר רעב? לא.

גם לי היא החרימה את הממליגה שהזמנתי מ"עובדיוש".

תביא איזה חצי לחוח, אני מת מרעב.

בטח. בכבוד, סשה. בבקשה, חצי לחוח.

"עובדיוש"...

מוג'ה?

מוג'ה, איפה אתה? -אני פה.

מה? איפה? -פה, פה.

איפה זה פה? -צד שני.

איפה? -מוג'ה.

מוג'ה, תגיד, מצאת את האסימון של שפירא?

לא, אבל מצאתי משהו אחר. -מה?

את נעלי הבלט הראשונות שלי.

בזכות נעלי הבלט האלו עשיתי את הפירואט הראשון

בחוג הבלט של קלרה בללי. עדיין יש לי את זה.

מוג'ה?

מוג'ה, איפה אתה? -אני כאן,

עולה בפלייה.

טוב, תקשיב, יש מלא שאלות לענות עליהן.

מתי הגיע ארצה הטלפון הציבורי הראשון?

איך נראו האסימונים הראשונים?

מתי הפסיקו להשתמש בארץ באסימונים?

אולי יש לך סרט?

איזו שאלה, אם יש לי סרט? בטח שיש לי.

הוא צריך להיות פה איפה שהוא.

הו, הינה, יש סרט, ועכשיו אני יכול להביא לך

סרט על אסימונים. יש לי סרט אוסקר.

פלייה רלווה, פה דה בורה, פלייה רלווה, פה דה בורה.

פלייה רלווה, איזה סרט, יה בה יה!

הינה זה.

שלום, אח שלי יוג'ין. -שלום, אח שלי מוג'ה.

אהלן. היום נשוחח על סיפורה של התקשורת הטלפונית בישראל

דרך עיגול קטן ממתכת

עם חור קטן בתוכו,

ואו...

הכול התחיל ב-1918,

עם הקמת ארבע מרכזות הטלפונים הראשונות בארץ

בירושלים, בחיפה, בצפת ובנצרת.

הלו, אבא? -מי זה?

זה ישו. הוא פשוט נולד בנצרת.

טוב, ומה הן מרכזות טלפונים?

תשמע, בתקופה ההיא החיוג לא היה ישיר.

מרכזנים אנושיים חיברו את השיחה מהמתקשר אל היעד

באמצעות כבלים.

אה, ככה.

לא. ככה.

רק שלוש שנים אחר כך, ב-1921 הטלפון הציבורי הראשון הגיע לארץ.

נכון. זאת הייתה הפעם הראשונה

שמישהו בארץ היה יכול לרדת מהבית לטלפון שברחוב,

ולטלפן לקרוב משפחה או לחבר שגר בעיר אחרת.

הלו, אבא?

למה לרדת לרחוב? הוא היה יכול להתקשר מהבית.

לא, לא היו אז טלפונים בבתים.

קווים פרטיים היו רק לראשי המדינה ולמוסדות גדולים.

שאר תושבי המדינה השתמשו בטלפונים ציבוריים

באמצעות אסימונים שקנו בדואר.

האסימונים הראשונים היו עשויים מנחושת,

גדולים וחומים, עם חור באמצע.

לא טוב, הם היו קלים לזיוף.

נכון, אז ייצרו אסימונים חדשים העשויים מארד.

לא טוב, הם התעקמו כשקיבלו מכה.

נכון, אז החליפו אותם באסימונים מחומר אחר.

בקיצקץ, לקח זמן עד שהגיעו לאסימון המושלם.

אייווה!

וזה אסימון חדש. הוא קטן, ובצדק,

שיהיה נוח לשאתו בכיסים.

הבט, צורתו מתאימה אל הסדק, מכאן אותו מכניסים.

ואז אנשים כל כך פחדו להיתקע בלי אסימונים,

שהם היו קונים ואוגרים מלא אסימונים.

אסימונים.

אנשים אוגרים - אין אסימונים.

מזמינים עוד מחוץ לארץ -

יש אסימונים.

יש אסימונים - אנשים אוגרים.

היום כבר לא מוכרים אסימונים.

נכון, כי כמעט לכולם יש טלפון נייד פרטי.

אסימונים הם מצרך נדיר, פריט אספנות.

מחייג - שלוש... חמש... שבע...

יוג'ין, לא עכשיו. לא נעים... עזוב את הטלפון... -שמונה...

עזוב את הטלפון.

כבר התעייפתי לחייג באצבע.

היום אתה רק נוגע באצבע והנייד מחייג לבד.

הלו, אבא? -לאן הגעתי?

יוג'ין, זה לא מתאים, אנחנו באמצע הסרט.

אתה מוכן לנתק? -אני מעדיף להתפוגג.

ביי.

בשיא הפעילות היו בארץ יותר מעשרים אלף טלפונים ציבוריים.

הטלפונים האלה השפיעו רבות על חיי החברה,

ואפילו כתבו עליהם מערכונים ושירים.

תודה, שלום, אני הייתי מוג'ה, ואתה היית...

התפוגג.

תאכלו בורקס.

מוג'ה, זה ממש מגניב. יש לי רק שאלה אחרונה:

מי הגאון שחשב על ההמצאה הזו, טלפון ציבורי?

יש עליך אסימון? -לא. למה?

הייתי מתקשר לברר לך, אין לי מושג.

אין לי זמן.

מורדי.

מה? -מורדי, בהול, ברמה של הכינרת מתייבשת,

צריך להתפיל את מימי האוקיינוס ההודי.

מורדי לשירותך. כיצד ניתן לסייע?

מורדי, אקוטי. נשארה שאלה אחרונה:

מי המציא את הטלפון הציבורי? -כן.

סשה. -מה?

סשה, מי המציא... -מה? אני לא שומע,

מכשיר השמיעה שלי לא עובד. -מי המציא את הטלפון הציבורי,

אתה זוכר? -אה, ויליאם גריי.

הוא המציא את הטלפון הציבורי ב-1888

בארצות הברית. מה?

בום. -טראח.

מצאתי את האסימון שלך.

ואו, אני לא מאמין...

זה אסימון? -לא, זה החור שלו.

עכשיו צריך למצוא את המסביב.

שתי דקות,

שתי דקות מפרידות ביני לבין התבזות מול כבוד שרת התקשורת

ועוד אלפיים איש, ואני תקועה כאן בלי האסימון המטופש הזה.

ועוד לא אכלנו ארוחת צוהריים.

אני רק מציין.

הלו?

שפירא, זאת חווה. אל תשאלי מאיפה אני מתקשרת אלייך.

מאיפה? -מטלפון ציבורי עם אסימון.

איפה מצאת אסימון?

היה אסימון בתוך האורז שלי מ"עובדיוש".

כמעט נשברה לי שן בולסת.

חווה, תגיעי איתו הינה דחוף.

איזה דחוף, אני באילת. -אילת?

כן, אמרתי, עד שיש לי אסימון, אני חייבת טלפון ציבורי.

נסעתי, נסעתי, הטלפון הכי קרוב שמצאתי נמצא באילת.

התחשק לי לחוות שוב את החוויה של שיחה עם אסימון.

ומה אני אגיד לך, שפירא, לא נפלתי.

אבל האסימון כן...

הלו? הלו?

השיחה התנתקה, אני לא מאמינה שזה קורה לי...

שתדעי לך שאת חוצפנית, זה חוסר אחריות מחפיר מצידך.

מה?

שרת התקשורת, כן.

כן, אני יודעת שאני צריכה להתקשר אלייך.

כן, אני חוצפנית.

זה חוסר אחריות מחפיר מצידי.

כן, סליחה.

תודה.

זה אחד הימים הגרועים בחיים שלי.

אל תדאגי, שפירא... -כן.

יהיו לך ימים גרועים יותר.

טוב, אני את המסקנה האישית שלי הסקתי -

אי אפשר לעבוד ככה. תודה לכולכם.

אני לא מאמין, שפירא מתפטרת...

מי מתפטרת? אני הולכת ל"עובדיוש".

אי אפשר לעבוד ככה על בטן ריקה. חייבת לחוח.

פחמימה ריקה זה תמיד מנחם. תשאלו אפילו את סבא פרידריך.

תכתוב: עופר בס

ייעוץ לשון לכתוביות: רווית ליגום

הבאה לשידור: שושי חי

הפקת כתוביות: אולפני אלרום