Dod Arye 2

"זה מוזר. מוזר מאוד." אמר המפלץ והרהר. "יש לו ריח טעים של בן אדם. ותראי יש לו משקפיים רק לבני אדם יש משקפיים." "אבל בעלי היקר" אמרה המפלצת "בני-אדם זזים הוא לא זז. בני-אדם מדברים הוא לא מדבר. הוא דומה לבן אדם אין ספק אבל אני לא חושבת שהוא בן אדם." "אז אולי זו בובה של בן אדם?" אמר המפלץ. המפלצת חשבה לרגע ואמרה, "אתה צודק. זאת בסך הכל בובה של אדם." "יש לי רעיון!" קרא המפלץ. "נשלח את הבובה הזאת לתנלי." "רעיון מעולה!" אמרה המפלצת. "יש לה בקרוב יום הולדת. היא כל כך מתוקה! הנכדה החמודה שלנו בטח תאהב את הבובה הזאת."

המפלצת הרימה אותי כמו צעצוע ולקחה אותי איתם. אני לא זזתי. הם לקחו אותי לסניף הדואר המקומי. בדואר הכניסו אותי לקופסה וסגרו אותי בפנים. על הקופסה שמו בול ושלחו אותה לנכדה תנלי לכבוד יום ההולדת שלה.

דוד אריה השתתק. הוא הוציא את הממחטה מהכיס וניגב את המשקפיים שלו. "אבל דוד אריה," אמרתי, "מה עשית בתוך הקופסה?"

"הקופסה הייתה חשוכה, ובקושי היה בה אוויר," המשיך דוד אריה לספר. "התקשיתי לנשום. היה מחניק מאוד בקופסא. לא ידעתי כמה זמן עבר, אבל בסוף שמעתי דיבורים מחוץ לקופסא."

"אמא! אבא! סבא וסבתא שלחו לי מתנה ליום ההולדת שלי! איזה כיף!" זה היה קולה של תנלי. ההורים של תנלי פתחו את הקופסא. אני לא זזתי. לא אמרתי שום מילה. האמא-מפלצת אמרה, "סבתא וסבא שלחו לך בן אדם! אני אבשל של ממנו מרק נהדר. אני אשים אותו במים רותחים, ואני אוסיף בצל, ואני אוסיף גזר וקצת שורשים ואולי אפילו איטריות." כבר חשבתי שעוד רגע יבשלו אותי, אבל אז אמר האבא-מפלצת, "הוא לא בן אדם אמיתי. הוא בובה של בן אדם. אתן לא רואות? הוא לא זז, והוא לא מדבר. תנלי, סבא וסבתא שלחו לך צעצוע חדש."

נשמתי לרווחה. גם תנלי וגם ההורים שלה חשבו שאני בובה של בן אדם. כך הפכתי לצעצוע של תנלי. היא אהבה מאוד לשחק בי. היא הלבישה אותי בבגדים. היא שמה אותי בבית הבובות שלה. היא שרה לי שירים, והיא אפילו עשתה לי אמבטיה בכאילו. תנלי כל כך אהבה אותי. היא לא נתנה לאף אחד לשחק בי. "הוא שלי! אל תגעו בו! הוא שלי ורק שלי!" היא צעקה על כל מי שנגע בצעצוע האהוב שלה, כלומר בי.