למה כל כך צפוף בטיסה במחלקת תיירים?

‫ולמה זה הולך ונהיה גרוע יותר?

‫ברוב חברות התעופה העשירות

‫הכסף הגדול מגיע ‫מהמחלקות היוקרתיות.

‫מחלקת עסקים, מחלקה ראשונה, ‫וגם ממחלקת התיירים המשופרת,

‫הפרימיום.

‫קחו למשל את טיסת בריטיש איירוויז ‫בקו תל אביב-לונדון.

‫הסכום הנכנס ממכירת הכרטיסים ‫של שלוש המחלקות האלה

‫עומד על 217 אלף דולרים.

‫לעומת זאת, ‫122 מושבי מחלקת התיירים

‫מניבים רק 93 אלף דולרים.

‫באל על, חברת הדגל הישראלית,

‫ההכנסה ממחלקת התיירים ‫אומנם זהה כמעט להכנסה

‫משלוש המחלקות היוקרתיות גם יחד,

‫אבל זה פשוט משום שיש בהן ‫הרבה פחות מושבים.

‫כמו למשל בטיסת אל על ‫בקו תל אביב-לונדון.

‫אם נוסע ייקח את הטיסה ‫כחלק מקונקשן ליעד אחר,

‫הוא אומנם ישלם סכומים ‫קטנים יותר,

‫אבל היחס בין המחלקות יישמר.

‫המחלקות היוקרתיות כמעט תמיד ‫יהיו משתלמות יותר לחברות התעופה.

‫וזאת בדיוק הסיבה שהשטח ‫שמוקצה לכל נוסע במחלקת התיירים

‫הולך ומצטמצם. ‫עוד ועוד ועוד ועוד.

‫איך זה קרה?

‫כדי להבין את זה, צריך לחזור להתחלה.

‫התעופה האזרחית התגבשה ‫בשנות ה-40' וה-50'.

‫אז המטוסים עוד לא חולקו למחלקות ‫וכולם ישבו ביחד.

‫כולם גם היו עשירים מאוד,

‫כי אחרת לא יכלו ‫להרשות לעצמם לטוס.

‫טיסה בקו ניו יורק-לונדון ‫עלתה בשנת 1950

‫מחיר נקוב של 675 דולרים.

‫שהם שווי ערך ל-6,800 דולרים ‫של היום.

‫פחות או יותר המחיר שתשלמו ‫גם היום על טיסה בקו הזה,

‫אבל בשביל כרטיס למחלקה הראשונה.

‫גם באל על נמכרו אז ‫רק כרטיסים מסוג אחד.

‫"טוריסט קלאס". ‫הם היו תקפים לשנה שלמה,

‫והיה אפשר לנצל אותם ‫למספר בלתי מוגבל של טיסות

‫בין תל אביב לבין היעד הסופי ‫שהיה מצוין על גב הכרטיס.

‫במילים אחרות, היה אפשר ‫להמריא מתל אביב,

‫לנחות ברומא, ‫משם לטוס לפריז,

‫מפריז לניו יורק, ‫וכל זה במחיר של אותו כרטיס.

‫רק בשנת 52' איפשר לראשונה ‫"יטא", הגוף הרב לאומי

‫שפיקח על חברות הטיסות, ‫לחלק את המטוס למחלקות נפרדות

‫ולמכור לנחותה שבהן ‫כרטיסים מוזלים.

‫הטיסה הראשונה שבה הופעלה ‫מחלקת תיירים

‫הייתה בקו ניו יורק-לונדון.

‫כרטיס בה עלה 270 דולרים, ‫לעומת 395 במחלקה הסטנדרטית.

‫"יטא" היה אז גוף חזק מאוד

‫שהסדיר את כל ההיבטים ‫של הטיסה האזרחית,

‫עד רמת מרכיבי הארוחות.

‫הוא היה זה שדאג לתקן ‫המרווח בין המושבים, ואכף אותו.

‫אבל בשנות ה-80', ‫רונלד רייגן הרפובליקני,

‫שהפחית פיקוח על חברות מסחריות,

‫הפך בהדרגה את "יטא" ‫לגוף חסר שיניים.

‫והתוצאה היא שחברות התעופה ‫יכלו לראשונה לשחק

‫עם סידור המושבים במטוסים כרצונם.

‫המגבלות היחידות שהוטלו עליהן ‫היו בטיחותיות.

‫אז למה שלא יעשו את זה?

‫כך החל לאט לאט המקום של ‫הנוסעים במחלקת התיירים להתכרסם.

‫בדיקה מקיפה בקרב חברות התעופה ‫האמריקניות הגדולות

‫הראתה שמאז שנות ה-80' ‫קטן באופן עקבי רוחב המושב,

‫ובשנים האחרונות הצטמצם גם ‫המרווח המינימלי בין המושבים.

‫האפשרות מצד אחד ‫לשנמך את התנאים,

‫ומצד שני לחתוך בעלויות ‫ובמחירי הכרטיסים,

‫היא שיצרה עם השנים ‫את תופעת טיסות הלואו קוסט.

הג'ונגל של ענף התעופה.

‫למטוס 737-800 של אל על,

‫שיכול להכיל בתצורה הרגילה ‫154 נוסעים,

‫מתווספים בטיסת "אפ", ‫מותג הלואו קוסט של החברה,

‫עוד 26 מושבים.

‫מה שהופך את המרווח המינימלי ‫בין המושבים לקטן עוד יותר.

‫ובהשוואה לדגם הראשון ‫של בואינג 737 משנת 65',

‫קטן הרבה הרבה יותר.

‫המקום של הנוסעים בשנים הבאות ‫כנראה ימשיך להצטמצם.

‫איך בדיוק? חברות התעופה ‫שמחפשות עוד ועוד דרכים לחסוך,

‫מפתחות מושבים אנכיים ‫המציבים את הנוסעים

‫בתנוחה של חצי עמידה בזמן טיסה.

‫ואחרות שוקדות על פיתוח מושבים ‫שיהיו אחד מעל השני.

‫חברות התעופה הצליחו עם השנים ‫להוריד את מחירי הטיסות,

‫ולהפוך את החופשהבחו"ל ‫ממותרות לעשירים בלבד,

‫למנהג שנתי קבוע ‫של הרבה אנשים.

‫המחיר הוא, כנראה, ‫קצת פחות מקום לזוז.

‫ברוב חברות התעופה העשירות, ‫הכסף...