כאן סקרנים | למה כל כך הרבה אנשים שונאים ג'אז?
בואו נודה באמת.
רוב האנשים לא יכולים לסבול ג'אז.
ומאז שהסגנון הזה התפתח לפני יותר ממאה שנה,
קמו לו לא מעט שונאים.
כמו למשל איש הדת האמריקני הנרי ואן דייק,
שקבע ב-1921 שמדובר בקקופוניה של צלילים
שהומצאה על ידי שדים כדי לענות אימבצילים.
אבל הוא לא תמיד היה כל כך קשה לעיכול.
ג'אז הוא דווקא סגנון מוזיקלי מגוון מאוד.
בתחילת המאה ה-20, כשהסגנון היה עדיין צעיר יחסית,
כבשו אותו תזמורות הענק, הביג בנד ג'אז.
הן ניגנו במועדוני ענק את הסווינג, מוזיקת ריקודים קצבית ופופולרית,
והמנגינות היו הרבה יותר מסודרות ויציבות,
עם הרבה פחות אלתורים.
אלא שבעקבות השפל הכלכלי הגדול שהוביל לפירוקן של תזמורות רבות,
ואחר כך בעקבות עליית הרוק אנד רול,
קבוצת מוזיקאים שחורים שיצאו נגד הסווינג העממי והממוסחר,
עיצבה את הג'אז הווירטואוזי, הביבופ.
הביבופ הוא ז'אנר מורכב בהרבה מסגנונות הג'אז שקדמו לו.
מה שמייחד אותו הוא רמת האלתור הגבוהה של הנגנים.
הנה העניין.
אזורי ההנאה במוח שלנו דווקא מגיבים בחיוב
לשינויים קלים או מפתיעים במלודיות.
זה אחד ההסברים לכך שרובנו אוהבים ללכת להופעות
שבהן האומנים קצת סוטים מהביצוע המקורי.
את הקשר בין הנאה ממוזיקה לבין המורכבות שלה,
אפשר לתאר באמצעות גרף בצורת אות U הפוכה.
כשהגירוי שמוזיקה גורמת פשוט מאוד, או לחלופין מורכב מאוד,
ההנאה קטנה בהרבה מאשר כשהגירוי נמצא
במקום מתוק כזה, באמצע.
הג'אז נמצא בקצה המורכב של ה-U.
לא רק בגלל המבנה של היצירות, אלא גם בשל ההרמוניות והמקצב.
הרמוניה מייצגת את היחסים שמנהלים ביניהם מספר תווים
או אקורדים, שהם צירוף של שלושה תווים או יותר.
הנה אקורד שמופיע באין ספור שירי פופ.
לה מינור. הוא מורכב משלושה תווים בלבד,
שהמרווחים ביניהם נחשבים הרמוניים. במובן שהם נעימים לאוזן.
אקורד אופייני בג'אז, לעומת זאת, מורכב מארבעה או חמישה תווים.
לפעמים אפילו שבעה.
שהמרווחים ביניהם הרבה פחות פשוטים.
למשל, מרווח הטריטון, הידוע בכינויו מרווח השטן.
הם מכונים בז'רגון המוזיקלי דיסוננטיים,
ונחשבים בלתי יציבים, אפילו צורמים.
גם השמות שלהם מסובכים בהתאם: למשל, לה מינור 7 מינוס 5.
וזה לא נגמר כאן.
ההרמוניות מנוגנות בתוך מקצב
שהוא היחס שבין משכי הצלילים או התווים.
ובעוד שבפופ או ברוק המשקל הנפוץ ביותר
הוא של ארבעה או שלושה רבעים, שהם שברים פשוטים יחסית,
בג'אז יש מגוון רחב בהרבה של משקלים,
מספרות קצת יותר מרתיעות, כמו חמישה רבעים,
שבעה רבעים, 11 שמיניות ואפילו 15 שמיניות.
ואלה, בנוסף להפתעות ולקושי לזהות את הלחן,
הן הסיבות שבגללן לאנשים כל כך קשה עם הג'אז.
מבחינת חובבי הז'אנר זה רק יתרון.
הם תמיד החשיבו את עצמם למגזר אינטליגנטי ומתוחכם.
או אם תרצו, עילאי ומתנשא.
והאמת, כנראה שיש בזה משהו.
מחקר ענק שנערך באוניברסיטת הריוט ווט בסקוטלנד,
וכלל 36 אלף איש מ-60 מדינות שונות,
גילה שאוהבי ג'אז הם אנשים יצירתיים, פתוחים ונבונים מהממוצע.
ואולי זה נובע מהעובדה שההתפלפלות האין סופית של הג'אז
מגרה מאוד את המוח. -ובכך גם משפרת את ביצועיו.
בתנאי שמנסים להקשיב לו בראש פתוח ולא מתחרפנים ממנו.
