אהוד והפסיכולוג | למה אני לא מעיר לאדם שצועק לידי ברכבת?
יש לי 25 דקות נדירות ביום שהן רק שלי - הרכבת בבוקר.
אני עולה, מתיישב, מעביר את הפלאפון להשתק,
קצת עוצם את העיניים ונרגע.
דוריה, דוריה, דוריה...
אבל לפחות פעם בשבוע מישהו או מישהי חולקים עם כולם את החיים שלהם.
לא תעודה בגרות, תעודת כשרות, דוריה,
תקשיבי למה שאני אומרת. דוריה, מה זה משנה כמה קלוריות?
זה ליפסטיק, את לא אמורה לאכול את זה.
והבעיה שלא משנה כמה הם יטריפו אותי, אני מעדיף לסבול ולא להעיר.
אני לא פסיכולוג, אבל יש לי כמה חברים פסיכולוגים,
אז שאלתי אחד מהם איך זה הגיוני שגבר כמוני שעשה כמה דברים,
שקפץ ממטוסים, רדף אחרי ינשוף,
מפחד לבוא לבן אדם ברכבת ולהגיד לו, אדוני, אתה מפריע.
זה לא רק אתה, הוא אומר לי,
תסתכל על כולם. קוראים לזה "קונפורמיזם של שתקנים".
זה שמדבר ככה ברכבת, הוא חריג בנוף
ואם תדבר, אתה תהיה יותר דומה לו.
ואתה לא רוצה להיות החריג, נכון? לא.
הבעיה שככל שתשתוק יותר, אתה גם תרצה יותר להעיר,
אבל אתה גם תפחד לעשות את זה.
אתה בלופ. וואי, אני בלופ.
אבל מה הבעיה? ביזור אחריות.
אתה עכשיו הופך להיות חלק מקבוצה של אנשים שאתה לא מכיר.
דוריה, תפסיקי לבכות, דוריה, דוריה, קחי נשימה.
דוריה, תפסיקי לבכות, את עדיין עוסק מורשה.
המכנה המשותף היחיד שלכם זה שאתם נוסעים ברכבת
ורוצים שהדבר הזה ייפסק.
אנשים מסירים אחריות.
כל אחד היה רוצה שהאחר יפסיק אותה,
אבל לאף אחד אין את האומץ להיות האחר.
יותר מזה, אנשים רוצים שמישהו אחר יעשה את זה במקומם.
תביאי לי אותו רגע, תביאי לי אותו רגע.
אתה אבא שלה. קח את החילזון, תעיף אותו.
דוריה, הוא אבא שלך, שייקח את החילזון ויוציא אותו החוצה.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי, אני לא החריג - היא כן.
היא המגוחכת - לא אני.
נזכרתי במה שהחבר הפסיכולוג שלי אמר, ביזור אחריות.
הציבור מסביבי מצפה שאני אעיר לה.
כולם ברכבת חיכו שאני אקום ואני אגיד לה,
השיחות הפרטיות שלך לא מעניינות אותנו, זו תחבורה ציבורית.
ואז כשבאתי לקום התיק נתקע לי ב... יש את החריצים שם.
בקיצור, הבוקר לא הערתי לה,
אבל פעם הבאה היא תשמע ממני, חבל לכם על הזמן.
דוריה, את עדיין עוסק מורשה.
דוריה, את...
דוריה, את עדיין...
דוריה...
דוריה, את עדיין...
סליחה, נו.
דוריה, את עדיין עוסק מורשה.
