דוקותיים | אלישע לוי - הוא"האישהכחול"
אלה מטקות. טלפון כזה. טרנזיסטור ספורט.
וזה לשים תכשיטים היה. מנקה למקלדת.
פלסטלינה. מצלמה. חבל כביסה.
מילקי עדשים כחולים. קרחון כחול.
כשאני רואה משהו כחול, אני קונה בכמויות.
גם אם אני לא צריך. יאללה, שיהיה.
לך תדע, מחר תהיה שואה גרעינית, מה, אני לא אמצא כחול?
אם לא יהיו סביבי דברים כחולים,
ואם יום אחד אני אקום, אני אפתח את הארון
ולא יהיו שם בגדים כחולים כמו שאני רגיל,
אני ארגיש מאוים. אני צריך את זה. זה חלק ממני.
קוראים לי לוי אלישע, בלו מן, אלישע בלו,
עוד שנה מציין 60, עובד במלון קרלטון,
גר פה בתל אביב, קרוב מאוד לים.
אז זה התחיל ככה: בגיל 19 ירדתי לאילת.
עליתי למעלה למשביר וחיפשתי מגבת כי ישנתי על החוף.
ואז ראיתי שם מגבת קטנה, קטנה כזאת, כחול, כחול רויאל.
קניתי אותה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
ומאז - רק כחול.
הלכת באדום בפורים. -צודק.
התחפשתי, זרקתי את זה אחרי זה.
אנשים מקבלים את זה בחיבה. מטפחים לי את ההובי הזה.
מביאים לי פריטים כחולים שהם מוצאים, ייחודיים.
זה נכתב עליי, השיר הזה"כחול זההצבע".
לא יכול להגיד שזה הובי, זו דרך חיים.
יחד עם זאת, אני חי עם אישה ואני חי פה עם ילד,
יש להם את החיים שלהם.
לשמחתי אשתי מאוד מתחשבת בי.
היא תפרה לי לחתונה שלי בגד כחול. חולצה נופלת כזאת.
התחתנו בחוג המשפחה במסעדת"כחול".
זה ארון הבגדים.
מכנסי קיץ, חולצות לבית, בגדי חורף.
עכשיו, כאן זה המחסן שלי, אם אין לי אותו,
אני מרגיש חרדה פשוט מאוד, חרדה קיומית.
קניתי בבת אחת 48 חולצות טריקו כחולות.
עכשיו, למה 48?
כי אני לוקח בחשבון שאני מחליף כל יום חולצה, אחת ספייר לכביסה,
אז זה שמונה לשנה, יש לי כאן לשש שנים, אני רגוע פשוט.
אלה קטעי עיתונות בכחול.
יש עוד אנשים כאלה. ברמת האובססיות שלי בכחול, אני לא מכיר.
או, הנה המגבת. היום היא כבר דהויה ומהוהה וקרועה.
היא התחילה את כל השושלת של הכחול.
זה דבר שמאוד יקר לליבי.
אולי אפילו יום אחד אני אמסגר אותה ואתלה אותה בסלון.
היא עשתה את מה שאני.
