כאן מקשיבים | חופש עם ילדה אוטיסטית

‫סליחה, את מפריעה!

‫תיקחי את הילדה שלך מפה, ‫אני לא שומע מה אומרים לי, וזה...

‫עכשיו, זה באמת היה רועש, ‫אבל זה היה כל כך מעליב.

‫אמרתי להם, בסדר, אבל שנייה, ‫אני... אני...

‫אני ארגיע אותה, שנייה ו...

‫היא אמרה לי תצאי מפה, ‫תצאי ותעמדי בחוץ.

‫יובלוש בת שש וחצי.

‫בגיל שנתיים היא אובחנה סופית ‫עם אוטיזם,

‫כשהלקות הראשית היא אוטיזם, ‫בעצם תקשורת,

‫והלקות המשנית היא עיכוב, ‫שזה בעצם פיגור.

‫עכשיו בחופש זה מאתגר במיוחד?

‫זה שבועיים ימים שאנחנו כל הזמן... ‫שאני כל הזמן איתה.

‫עכשיו, את יודעת, היא נוגעת בילדים,

‫היא יכולה לקחת לילד אוכל אז את ‫צריכה להתנצל, את צריכה להסביר.

‫לפני שבוע היינו בבריכה בשוהם ‫והיו המון ילדים, וכשיש המון ילדים

‫אז יובל בטרפת והיא ככה מתרגשת ‫מהילדים בעיקר,

‫ואז היא ניגשה לילד שכנראה עשה ‫איזושהי פעילות אקרובטית בבריכה

‫שמאוד מצאה חן בעיניה,

‫וכשהוא הפסיק אז היא ניגשה אליו ‫ודחפה אותו,

‫והמטרה שלה הייתה, ‫היא לא מדברת, יובל,

‫אז המטרה שלה הייתה להגיד לו ‫"תמשיך".

‫היא גם לא הכאיבה לו, ‫היא דחפה אותו.

‫הוא הסתובב אליה ואמר לה ‫"ילדה, מה את דוחפת אותי?"

‫ודחף אותה בחזרה.

‫עכשיו, היא חשבה שזה משחק ‫אז היא המשיכה ודחפה אותו שוב,

‫ואז הוא כבר עשה לה כואב ודחף אותה ‫והיא הסתובבה והלכה.

‫אני ראיתי את זה מלמעלה ‫וזה כיווץ אותי. גם נעלבתי בשבילה.

‫מאיפה שואבים כוח להתמודד יום-יום ‫עם הדבר הזה?

‫מיובל. היא מחזירה לנו את הכוח.

‫יש בה משהו שמח וחייכני ‫ומאושר ואת כל הזמן אומרת

‫הנה, הנה, עוד טיפה אני משקיעה

‫והנה היא מחזירה לי במלא אהבה וחיוכים.

‫אז קודם כול היא. אבל זה לא פשוט.

‫זה לא רק שאנשים צריכים ‫להיות סבלניים ליובל,

‫זה גם את צריכה להיות ‫מאוד סבלנית לאנשים.

‫אתמול פגשתי חברה ‫שיש לה ילד אוטיסט.

‫אנחנו חברות טובות. ‫בדיוק דיברנו על זה,

‫הימים האלה שלא בא לך להסביר ‫ובא לך להיותביצ'ית ושירדו ממך.

‫מה שהיא עושה, שזה גם מה שאני עושה,

‫היא אמרה ‫"אני יושבת, הילדה שלי זה,

‫אנשים מסתכלים, אוטיסטית, ‫מה לעשות? מה לעשות? אוטיסטית.

‫את יודעת, במין ייבוש כזה.

‫לא תמיד יש לי את הכוחות להסביר,

‫לא תמיד יש לי גם את הכוחות ‫להכיל את הפידבק מהסביבה.

‫עד שאני יוצאת איתה, ‫ועד שאני מרשה לעצמי,

‫ואני עומדת בתור, מנסה כמו כולם,

‫משתדלת לא לשלוף את הכרטיס ‫עד שאני יכולה,

‫בסוף אי אפשר אז אני שולפת, אז ‫תמיד יש את המישהו... -איזה כרטיס?

‫הכרטיס של ביטוח לאומי, ‫של הפטור מהמתנה בתור.

‫זה תמיד מחריג אותך ‫וזה תמיד נותן לך הרגשה לא נעימה,

‫אבל בקיץ, אין מה לעשות, ‫התורים הם מטורפים

‫ואין לה יכולת לעמוד בתור, אין לה, ‫אין לה. היא לא יודעת לעשות את זה.

‫קרה שכעסו עליך כששלפת את הכרטיס?

‫אנשים לא יודעים למה את עוקפת,

‫אז תמיד יש את האחד ‫שזורק איזה משפט, אחד שמרים גבה.

‫דקה לפני שקופצים ‫על איזו אימא שיצאה מהתור,

‫תנו לה רגע הזדמנות, ‫אולי יש לה סיבה.

‫תגידי, הורים לילדים רגילים מעיזים ‫בכלל לקטר באוזנייך על החופש?

‫ברור. -כן? ‫-מקטרים. -חוצפנים!

‫אבל אני מבינה גם את הקיטורים האלה.

‫תשמעי, גם אני הייתי לפני ‫שיובל נולדה אימא לשתי ילדות,

‫וגם קיטרתי. ‫אנשים לא יודעים שאפשר יותר קשה.

‫זאת אומרת, נגיד אני עכשיו חושבת ‫ששלי זה הכי קשה,

‫אבל יש יותר קשה! ‫תמיד יש יותר קשה.

‫אבל תגידי, זה שיובל לא מבינה ‫ולא נפגעת,

‫מקל על ההתמודדות ‫בסיטואציות פוגעניות?

‫אף אחד לא יכול לדעת בוודאות מלאה ‫שיובל לא מבינה.

‫איך זה שביום הולדת שלה ‫היא כל כך מתרגשת?

‫איך זה שהיא כל כך שמחה כשמדליקים ‫נרות ומכבים אותם וזה, אז מה?

‫אז ביום הולדת כן ‫וכשמעליבים אותה לא?

‫לא יודעת. אבל זה קשה להסביר את זה ‫וכל הזמן לתווך את זה ו...

‫"לוורבל" את זה לכולם, זה...