כאן מקשיבים | הבת שלי התאבדה
זה יום לפני.
מה את אומרת. -זה יום לפני, היא מוארת ומאושרת ו...
אני אימא לשלוש בנות, שתי בנות פה, אחת למעלה.
לפני שנתיים וחצי דניאל התאבדה.
את אומרת את זה בטבעיות כזאתש"יש לי אחתלמעלה". -כן.
דניאל... -זה עושה צמרמורת. -לך זה עושה צמרמורת.
יש אנשים שאני חושבת שנבהלים.
אני שומעת אנשים שאומרים"טוב, בואי נעבור לדבריםשמחים".
את מרגישה שמתייחסים כאילו את מידבקת.
אני מאוד התרגשתי הבוקר באמת, כשחשבתי על הריאיון הזה
כי הרגשתי שזה זמן לדבר על דניאל וזה נורא מרגש.
לפני כמה זמן זה קרה? -שנתיים וחצי.
היא לא הייתה בדיכאון ולא היו שום סימנים.
אנחנו משפחה מאוד חמה ומחוברת.
היא למדה תואר ראשון פסיכולוגיה ותואר שני תרפיה באומנות.
היא הייתה בת 30 ו... בשפה שלי אין נורמלי לא נורמלי,
אבל היא הייתה הכי מאוזנת, עם ראש על הכתפיים,
ככה, בניהול של החיים שלה.
חיוך מדהים. ואין תמונה שאין לה חיוך.
כל מי שפגש אותה מספר שהיא הייתה החברה הכי טובה שלו,
שהיא לימדה אותו מה זה אהבה, שהיא לימדה אותו לדבר רגש.
זה... כל כך סותר את הסוף.
בילינו איתה באותו יום שזה קרה כל היום. זה היה שבת.
כשבעלה התקשר, שובל, ואמר לי שהוא מבקש שאני אבוא.
חשבתי שהיא פשוט מתרגשת מאוד מריאיון העבודה
כי היא אמרה ביום שישי שהיא לא עבדה ארבעה חודשים
כי היא גידלה את עמרי, ושהיא לא מרגישה נוח לעזוב אותו,
וביום שבת שדיברתי איתה גם בטלפון אמרתי לה את זה,
שאם היא תקום בבוקר ותהיה מוטרדת ותרגיש שהיא עוד לא מוכנה
לצאת למעגל העבודה ולחזור ולעזוב את עמרי,
שפשוט תבטל את הריאיון. וזה היה הדיבור.
וכשהגעתי אז ראיתי כבר למטה מגן דוד ומשטרה.
יקי כבר הספיק לרדת אליי, יקי זה בעלי.
זה... את זה אני לא אשכח.
זה זעקת שבר שאני חושבת שרק חיות בטבע צורחות ככה.
ואז צרחתי. ואז הגעתי וראיתי אותה על הרצפה.
סליחה על השאלה, אבל במקרה כזה מה בעצם עושים?
זאת אומרת, מכסים?
או שאת פשוט מגיעה ורואה... -לא, זו שאלה טובה
כי אין לי ניסיון בזה. אז אני אענה לך מהניסיון שלי.
פשוט השאירו אותה על הרצפה ככה, כמו שהיא,
ועמד שם שוטר ונדמה לי שאולי משהו של מגן דוד, אני לא יודעת,
ועוד איזה מישהי שכל הזמן מסתכלת עליי
שכנראה הייתה מהרווחה של העירייה והאימא הגיעה,
זה כאילו זה כמו איזה משהו טכני שהם עושים.
ואז פשוט פינו אותה.
מה עובר בראש?
שנגמרו החיים.
כן.
אבל באמת זה קרה מאוד מהר שאני הבנתי שיש עוד שתי בנות ויש את עמרי.
ברגע שהבנות שלי הגיעו, אמרתי להן שדניאל התאבדה,
ככה, בלי שום הכנה.
כי כל הזמן היה לי ברור שהסתרה - לא תהיה.
לא בזבזתי אנרגיות שנייה על איך תופסים את זה, מה חושבים על זה.
באתי אליהן לשבעה, גם לגל, גם לנועה,
ואמרתי להן הבית לא יפסיק לחיות. לא תהיה לכם אימא בדיכאון.
בואי ניקח שלוק.
כשהייתי ילדה, הייתה לי חברה שאח שלה נהרג במלחמת יום כיפור
ואני זוכרת את הבית שלה.
הרגשתי בגוף את ההתכווצות הזאת, את הקור.
אני לא יכולה להשתמש במילה השראה, אבל זה ליווה אותי כמו איזו עננה.
אני רוצה שהבנות ירגישו בית ושלעמרי יהיו חיים... חיים.
כל החיפוש של להבין כל מיני סיבות להתאבדות
ששואלים אותי בעיניי זה... זה לא רלוונטי
כי יש אנשים שעוברים חיים מאוד מאוד קשים ולא מתאבדים.
זה רק דניאל יכולה להסביר.
אז אני לא יכולה... אני לא מתעסקת בזה.
את לא מתעסקת בזה? את לא שואלת למה? למה? -לא.
את הלמה ממש לא כי אף אחד לא יענה לי,
והכול זה יהיה פרשנויות,
ולמה שאני אנתח את דניאל כשהיא לא פה?
אני לא מצליחה להבין, כאילו, למי זה עוזר?
אני גם לא חושבת שאפשר להציל מישהו. אם מישהו רוצה למות אז הוא ימות.
אבל אצל דניאל זה לא היה.
היא עבדה בגהה עם אנשים עם בעיות נפשיות
ושואלים אותי אולי זה השפיע? אולי זה שבר?
אז אולי אולי ואולי ואולי.
בהתאבדות יש כאילו איזה קטע שאומרים"יכולנו לעשותמשהו",
מנתחים אותה...
דיכאון אחרי לידה זה אחד הדברים שאנחנו כל הזמן שומעים,
כל המקום הזה שאנשים בשביל סדר פנימי שלהם
צריכים לקטלג ולהכניס למגירות דברים.
זה מעצבן אותך? -זה מעצבן אותי.
הייתה תגובה אחת שהייתה ממש... שבוע אחרי,
"את יודעת, גם הבת שלי ילדה תאומים
"ואני לא עזבתי את הבת שלי לשנייהאחת".
זה עיצבן אותי מאוד כי זה...
כאילו מה שהיא אומרת בעצם"איך לא היית איתה"
אני מאוד הייתי איתה. הייתי איתה גם באותו יום.
אני רואה את זה גם בכל מיני תחומים,
שאנשים נורא רוצים את ההסברים ואת הוודאות.
אנשים מחפשים סיבה. -מחפשים סיבה, מחפשים...
תשמעי, זה מאוד מפחיד. אני מבינה.
כאילו, איך זה יכול להיות שזה קרה במפתיע?
אז מהפחד אנשים...
זה מדהים שמהמקום שלך את מצליחה להבין את כל הנודניקים האלה.
לא? -זה באמת... משהו מוזר קצת.
כאילו את צריכה להכיל גם אותם? עופו! יאללה. -נכון מאוד.
בשום שלב את לא הרגשת איזשהו כעס עליה?
אין לי מה לכעוס, אם היא לא יכלה יותר,
אין לי מה לכעוס, אבל יש לי צער מאוד מאוד גדול
על זה שהיא לא הצליחה לראות את האור באותו רגע
שאולי... אם היה עובר הלילה והיה מגיע הבוקר,
אולי היה קורה משהו אחר. ואולי לא. אולי לא.