א) לא זה הדרך part 1
לא זה הדרך! מאת אחד העם
אחר הרבה שנות־מאה של עוני ושפלות מבחוץ ואמונה ותקוה לרחמי שמים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש ורב תוצאות להוריד לנו משמים את האמונה והתקוה ולעשׂות את שתיהן לכוחות חיים, פועלים: ליסד על ארץ תקותו ועל ישראל אמונתו...
רעיונות היסטוריים כאלה נוצצים פתאום כמו מאליהם, כשהשעה צריכה לכך, מכניעים להם מיד את הלבבות הראויים לכך, ומהם נפוצים והולכים בכל העם מסביב, כניצוץ הזה, שאוחז תחלה בדברים נוחים להתלהב והולך ומתפשט על העצים והאבנים. גם רעיוננו זה נולד ככה, מבלי אשר נדע להגיד בן מי הוא, ומצא לו מַהלכים בין העומדים בתוֶך, כלומר, הללו שמצד אחד כבר נתרופפה אמונתם וכשל כוח סבלנותם לחכות למעשׂי נסים, ומצד אחר עוד לא נתרופף הקשר בינם ובין עמם ועוד לא ותּרו על זכותו להתקים כעם אחד. 'הלאומיים' הראשונים האלה הרימו את דגלו ויצאו להלחם מלחמתו בקול ענוֹת גבורה. ודבריהם, אשר יצאו מן הלב, נכנסו מעט מעט גם אל לבות רבים מיֶתר בני העם, ומימין ומשׂמאל נוספו עליהם חדשים יום יום, באופן שאפשר היה להאמין, כי לא יארכו הימים ויגיע מספרם לאלפים ולרבבות.
אך בין כה וכה נהיתה חדשה בעצם הענין: הרעיון נתלבש בצורת 'ישוב ארץ ישׂראל' ויהי למעשׂה. למראה הפלא הזה השתוממו אוהבים ואויבים יחדו. הראשונים הריעו תרועת נצחון ובעליצות נפש קראו: הנהיה כדבר הגדול הזה, אשר רעיון בן־יומו יעצור כוח לכבוש לו דרך בעולם העשׂיה? האין זה מופת ברור, כי לא חלום חלמנו? – והאחרונים, אשר עד כה בזו ולעגו לו, בחשבם אותו לדבר שבדו מלבם חוזי חזיונות וחולמים בהקיץ, התחילו עתה להודות בשׂפה רפה, כי אמנם יש בו אותות חיים וצריך לשׂים אליו לב.
מן העת ההיא החלה לו תקופה חדשה, ואם בסקירה אחת נביט על גורלו מאז ועד עתה, נראה עוד הפעם חזיון זר ונפלא. תחת אשר לפני זה הלך הלוך וגָבוֹר, הלוך והתפשט בכל פנות העם, ובעליו נשׂאו עיניהם למרחוק בלב שׂמח ויקוו לגדולות, – חדל עתה, אחר נצחונו, לקנות לו לבבות חדשים לבקרים, וגם המחזיקים בו כמו רפתה רוחם ולא יבקשו להם עוד מאומה בלתי אם לראות בשלוָתן של אותן הקולוניות המעטות והדלות שכבר ישנן, שארית כל מחמדיהם אשר ראו בחזון לפנים. אך גם את בקשתם זאת הקטנה לא ישׂיגו, והסכסוכים והמריבות והמעשׂים המגונים אשר מלאה הארץ אותם – הכל לשמו ולכבודו של 'הרעיון הגדול' – לא יתנו מנוח לנפשם ויוסיפו להם דאגות חדשות בכל יום... ואחרית כל אלה מי יודע? אם כדברי אחד החכמים, יכאב הלב למראה אמונה גוועת מזוקן, אשר דורות עברו שתו מכוס תנחומותיה, – מה גדול הכאב, כאשר בראשית דרכו יכשל ויפול רעיון מלא כוח עלומים. תקות דור הולך ועזרת דור יבוא! ובזכרנו עוד, כי הוא זה הרעיון העושׂה נפלאות לעינינו בקרב עמים רבים, הלא בהכרח תתעורר בנו השאלה הישנה : מה נשתנינו אנחנו מכל אומה ולשון ? או האמנם צדקו אלה מאחינו האומרים, כי כבר חדלנו מהיות גוי ואין אנו מקושרים עוד זה לזה אלא בחבלי הדת בלבד ? אך הן האומרים כן אינם יכולים אלא להעיד על עצמם, כי אמנם אין עוד להם ולנו זולת שתוּף הדת ושׂנאת שׂונאינו; בעוד אשר אנחנו, המרגישים בלבנו את לאומיותנו העברית, נשׂחק בצדק לכל הבא להכחיש, באמצעות ראיות חיצוניות, את המורגש לנו בפנימיותנו בלי אמצעי. ואם כן, מדוע זה לא הצליח רעיון התחיה להאחז גם בקרבנו ולעשׂות חַיִל כאשר קוינו ?
על השאלה הזאת אנו שומעים שתי תשובות שונות מפי הסופרים בכתבי העת. הללו מאשימים את 'החלוקה' ורבניה וסופריה, והללו – את 'הנדיב הידוע' ומלאכיו ומשרתיו בארץ ישׂראל; הצד השוה שבהם, שאלו ואלו מתאמצים להטיל את האשמה על ראש אנשים ידועים, שאלמלא הם היה ישׂראל נושע תשועת עולמים, ולא נחלקו אלא אם ראובן ושמעון או לוי ויהודה הם המעכבים את הגאולה. אבל תשובות כאלה אינן מספיקות כלל להניח את דעתנו. כי נשוב ונשאל : במה גדול כוחם של איזו אנשים פרטיים, יהיו מי שיהיו, להניח מכשולים על דרך הגוי כולו ? ואם לא עלובה היא 'תנועה לאומית' כזו, שהצלחתה תלויה ברחמי נדיב וצדקת משרתיו, שאינה יכולה לעמוד בפני 'החלוקה' האומללה, הנלחמת על קיומה בשארית כוחה ? לא במקרים בודדים איפוא, במעשׂי פלוני או אלמוני, כי אם עמוק מזה עלינו לבקש סבּת כל הרעה. ואם כה נעשׂה, נמצא, כמדומה לי, את הסבּה האמתּית באותו 'הנצחון' עצמו, אשר הגיע אליו הרעיון קודם זמנו באשמת בעליו. כי בחפצם לעשׂות גדולות בלא עת, עזבו את הדרך הארוכה של ההתפתחות הטבעית והורידו לעולם העשׂיה, באמצעים מלאכותיים, רעיון צעיר ורך, בטרם נתבשל כל צרכו, בטרם נתפתחו כוחותיו כראוי, ולפי שדחקו את הקץ, על כן לא עמד טעמם בם ופעלם אין ידים לו.
המשפט הזה בודאי לא יפיק רצון מרבים, ועל כן אשתדל במה שיבוא לבררו כאשר תשׂיג ידי וכפי שירשני טבע הענין.
כל אמונה או דעה המביאה לידי מעשׂה מיוסדת בהכרח על שלשת המשפטים האלה : א) שהשׂגת תכלית ידועה היא צורך מורגש ללבנו, ב) שפעולות ידועות הן האמצעים להשׂגת התכלית ההיא, ג) שהפעולות ההן אינן גדולות מכוחנו ולא יגיעתן מרובה מכדי שויה של התכלית בעינינו. – המשפט הראשון יסודו בהרגשה פנימית ואינו צריך למופת, בעוד שהשני והשלישי מיוסדים על ידיעת הנמצאים והחזיונות אשר מחוצה לנו וצריכים על כן להסכמת השׂכל.
כי יבוא איפוא רעיון חדש להביא לידי מעשׂים חדשים, אז יש אשר בא רק לגלות אמצעים חדשים לתכלית חביבה מכבר, ועם זה יש ביכלתו להראות במופתים ברורים, עיוניים או מעשׂיים, כי האמצעים האלה מביאים באמת להשׂגת התכלית ונאותים לה לפי ערכּה ולנו לפי כוחנו. חדוש כזה נופל כולו בחלקו של השׂכל בלבד, ועל כן אין להם לבעליו אלא לפנות במופתים אל הנבונים בעם, היודעים לשפוט מישרים, ואם יכירו אלה צדקת החדוש ויעשׂו מעשׂה על פיו, בטוח הוא בנצחונו גם בקרב המון העם, כי מעט מעט תפּקחנה עיניו גם הוא לבחור בטוב. לא כן אם יחסר לו להרעיון החדש אחד מן התנאים האלה, כלומר, אם התכלית אשר יציב למעשׂינו אינה חביבה מכבר או לא במדה הדרושה לפי קושי האמצעים, או אם אין ביכלתו להכריח את השׂכל, על ידי מופתים ברורים, שיסכים לאמתּוּת משפטיו בדבר הקשר שבין האמצעים והתכלית ובדבר הכוח והיגיעה הדרושים לעשׂיתם, ־ באופן כזה, לא השׂכל, כי אם הלב הוא המליץ בינו ובין העם. כי לפי אשר יגדל בלבבות כוח האהבה והחמדה אל התכלית, כן תגדל לא רק התעוררות הרצון להשתדל בהשׂגתה, למרות רוב היגיעה, כי אם גם – אמונת השׂכל באפשרות השׂגתה, למרות חסרון מופתים מספיקים. על כן דבר אין לבעלי רעיון כזה בראשית פעולתם עם 'הנבונים', אנשי ההגיון היבש והחשבון הקר, כי לא מהם יבּנו. רק אל כל אלה אשר לבם ער ורגשותיו מושלים בם – אליהם יפנו והם ישמעו. ועל כן צריך קודם כל שיהיו גם הם, בעלי הרעיון עצמם, אנשי לב המסוגלים מטבעם לצמצם כל חיי רוחם על נקודה אחת – רעיון אחד וחפץ אחד, אשר לעבודתו יקדישו כל ימיהם ויקריבו כוחותיהם עד הנשימה האחרונה. כי רק מעשׂים טובים בהתמכרות שלמה מצדם, המעידים על הימצא בלבם המה אמונה בלי גבול באמתּוּת רעיונם ואהבה בלי מצרים לעבודתו, הם האמצעים היותר נאמנים לעורר אמונה ואהבה גם בלבות אחרים ; באלה, לא בדבר שׂפתים בלבד, יכּבד הרעיון על פני כל העם. – ובלכתם בדרכים אלו, שהלבבות נקנים בהם, יש תקוה לרעיונם (אם אך יש לו איזה יסוד בצרכי הזמן) להתפשט מעט מעט ולעשׂות לו נפשות רבות המסורות לו בכל מאודן. ואף כי הנפשות האלה, שרגשות הלב הם גבורתן, אינן מוכשרות על הרוב להוציא אל הפועל, בכל חפצן הטוב, פעולות קשות הדורשות כוח רב ותבונה ונסיון, – אין בכך כלום. כי ברבות הימים, כאשר יוסיף הרעיון להשתרש יותר ויותר בקרב העם בכלל, למצוא מסלות לכל בית ולכל משפחה, יגיע סוף סוף גם אל לב גדולי העם ומנהיגיו וחכמיו. בעל כרחם יתחילו אף הם להרגיש פעולת הכוח החדש המקיף אותם מכל צד, התנגדותם תלך הלוך ורפה, עד כי באחרונה יכּנע גם לבבם ויתיצבו בעצמם בראש המחנה. אז יעלה הרעיון על במת החיים המעשׂיים, ובבטחון ועוז, בדעת וכשרון, יגשו בעליו אל המלאכה, להוציאו אל הפועל, ויעשׂו לפעמים גדולות ונפלאות, למרות עיני 'הנבונים' וצלולי־הדעת אשר שׂחקו לפנים על 'בעלי־החלומות'. בדברי ימי האמונות והדעות אפשר למצוא משלים לכל האמור במעשׂים שהיו, אך עת לשוב לענייננו.