Harry Potter and the Philosopher's Stone 3 Harry Potter and the Philosopher's Stone 3 Гарри Поттер и философский камень 3

פרק 3 המכתבים מאף אחד

בריכתו של נחש הבריח ברזילאי זיקתה את ארי באונש הכבד ביותר שקיבל בחייו.

עד שהיא רושה שוב לצאת מהארון כבר התחיל החופש הגדול, ודדלי הספיק לשבור את המסרטה שלו,

לרסק את הטיסן עם השלט רחוק, ובפעם הראשונה שרחב על אופני המרות שלו

להפיל את גברת פיגה זקנה בזמן שניסתה לחצות את דרך פריבט על הקביים שלה.

ארי שמח שהלימודים נגמרו, אבל לא הייתה דרך להימלט מהחבורה של דדלי, שהגיע לבקר בבית יום-יום.

פירס, דניס, מלקולם וגורדון היו כולם גדולים ומטומטמים,

אבל מכיוון שדדלי היה הגדול והטיפש מכולם, הוא היה המנהיג.

האחרים סתם סומכו להשתתף בספורט החביב על דדלי, רדיפת ארי.

זאת הסיבה לכך שארי השתדל לבלוט את כל הזמנו מחוץ לבית, בשוטטות ובמחשבה על סוף החופש,

שאותו ראה כמו קרן אור של תקווה.

בתחילת ספטמבר הוא התחיל ללמוד בבית ספר חדש, ובפעם הראשונה בחייו הוא לא ילמד באותו בית ספר עם דדלי.

דדלי היה מיועד לעבור לבית הספר הפרטי שבו למד אדוד ורנון, סמלטינגס.

גם פירס פולקיס היה אמור ללמוד שם, אבל את ארי עמדו לשלוח לבית הספר את ציבורי המקומי, המקיף סטון וול.

דדלי חשב שזה מאוד מצחיק.

הם עצבים לאנשים את הראש ובית השימוש ביום הראשון שלהם בסטון וול, סיפר לארי. רוצה להתאמן?

לא תודה, אמר ארי. האסלאם היא סקנה שלנו לא רגילה שמכניסים לתוכה דברים מגעילים כמו הראש שלך. היא לא תתאושש מזה.

ואז הוא ברח לפני שדדלי יתלך לפענח את מה שאמר.

באחד הימים ביולי, אדוד הפטוניה לקחה את דדלי ללונדון כדי לקנות לו את המדים של תלמידי סמלטינגס,

והשאירה את ארי בטיפולה של גברת פיג.

גברת פיג הייתה פחות משעממת מהרגיל.

מתברר שהיא התשברה את הרגל שלה בגלל שמעדה על אחד החתולים, ובעקבות זה נראה היה שהיא מכבבת אותם קצת פחות.

היא הרשתה לארי להביט בטלוויזיה, ונתנה לו פרוסה של עוגת שוקולד שהיה לה טעם כאילו שאתה במקרה רק כמה שנים.

אותו ערב בסלון, דדלי עשה למשפחתו תצוגה של מדיו החדשים.

הבנים בסמלטינגס לובשו מעילי פרנק בצבע חום הדמדם, מכנסי בערך בצבע כתום, וקובעי כש שטוחים עגולים.

הם גם מחזיקו מקלות מסוכסים, והשתמשו בהם כדי להכות זה את זה כשהמורים לא יסתכלו.

זה היה אמור להיות אימון טוב לחיים.

כשהדוד ורנון ראה דדלי במכנסיו החדשים, הוא אמר בכל חנוק שזה הרגע המרגש ביותר בחיים שלו.

הדוד הפטוניה פרצה בבכי ואמרה שאינם מאמינה שזה הדדלי להמתוק שלה, שגדל ונהיה כל כך נאה ובוגר.

ארי לא העז לפתוח את פיו.

הוא חשב שאולי כבר הצליח לסדוק שתיים מהצלעות שלו מרוב שהתאפק לא לצחוק הכל רם.

למחרת בבוקר, כשהארי נכנסת לארוחת הבוקר, היה סירחון נוראי במטבח.

הסירחון עדף מגיגית פח גדולה שישבה בקיור.

הוא התקרב והציץ פנימה.

הגיגית הייתה מלאה במה שנראה כמו סחבות מטונפות שסחו במים אפורים.

מה זה? הוא שאל את הדוד הפטוניה.

שפתיה נקפצו כמו תמיד כשהארי יעז לשאול אותה שאלה.

מדה בית הספר החדשים שלך, היא אמרה.

ארי הציץ שוב אל תוך הגיגית.

אמר, לא ידעתי שהם צריכים להיות כאלה רטובים.

אל תדבר שטויות, גארה הדוד הפטוניה.

אני צובעת כמה בגדים השנים של דדלי בצבע אפור בשבילך.

כשאני אסיים את זה, זה ייראה בדיוק כמו הבגדים של כולם.

ארי התקשה להאמין לה, אבל הוא חשב שהעדיף לו להתווכח.

הוא התיישב על השולחן וניסה לו לחשוב על איך ייראה ביומו הראשון בבית הספר סטוןוול.

מנסתם כמו אחד שלובש חתיכות עודפות של אור פיל משומש.

דדלי והדוד ורנון נכנסו למטבח.

שניהם עם מפים מעוקמים בגלל הסירחון שעלה ממדע והחדשים של ארי.

הדוד ורנון פתח את העיתון קדדיק רוקר גלו,

ודדלי דפק על השולחן במקל שלו מסמלטינגס, שאותו התחיל לקחת איתו לכל מקום.

הם שמעו רעש מחריץ הדואר בדלת הקדמית, ורישרו של מכתבים שנפלו על המחצלת.

‫לך תביא את הדואר, דדלי!‬ אמר הדוד ורנון מבעד לעיתון שלו.

‫תגיד לארי שאלך.

‫לך תביא את הדואר, ארי.

‫תגיד לדדלי שאלך.

‫תתקור אותו עם המקל שלך, דדלי.

‫ארי ברח לפני שהמקל יתקרב אליו, והלך להביא את הדואר.

‫שלושה דברים היו מונחים על המחצלת.

‫גלויה ממארג', אחותה של הדוד ורנון שבילתה את החופשה בחול,

‫מעטפה חומה שנראיתה כמו חשבון כלשהו, ו...

‫מכתב בשביל הארי.

‫הארי הרים אותו והסתכל עליו.

‫ליבו מקפץ כמו כדור גומי גדול.

‫אף אחד, אף פעם, בכל החיים שלו לא כתב לו מכתב.

‫מי כבר היה כותב לו? לא היו לו חוברים ולא קרובים נוספים,

‫הוא לא היה מנוי בספרייה,

‫אז הוא אפילו לא קיבל מכתבים מגעילים שמזכירים לו להחזיר את הספרים שלה כך.

‫ובכל זאת, הנה זה מונח, מכתב, עם כתובת ברורה ובלתי ניתנת לאירור.

‫מר היי פוטר, הערון שמתחת למדרגות, דרך פריבת מספר ארבע, ווינגינג תחתית, סארי.

‫המעטפה הייתה אהבה וכבדה, עשויה קלף צהבהב,

‫והכתובת הייתה כתובה בדיוע אירוקה, מבריקה. לא היה בול.

‫כשארי הפך את המכתב לצידו השני ביד רועדת,

‫הוא ראה חותם שאהבה סגול שנשא סמל מפואר.

‫אריה, נשר, גירית ונחש. כולם מוקפים באות H גדולה.

‫'נו כבר ילד', צעקה דוד ורנון מהמטבח.

‫'מה מעכב אותך, אתה בודק אם שלחו לנו פצצה בדואר?'

‫הוא צחק מהבדיחה של עצמו.

‫ארי חזר למטבח, עדיין מביט במכתבו בתמיהה.

‫הוא השיט לדוד ורנון את החשבון ואת הגלויה,

‫התיישב, והחל את-את לפתוח את המעטפה הצהובה.

‫הדוד ורנון פתח את המעטפה של החשבון,

‫שמיע קול של כס ועיף מבט על הגלויה.

‫'או, מרץ חולה', הוא הדיעה לדוד הפלטוניה.

‫היא החלט סדפה משונה.

‫'אבא', אמר דד לי פתאום.

‫'אבא, ארי מחזיק משהו!'

‫בדיוק כשארי עמד לפתוח את המכתב המקופל,

‫שהיה כתוב על אותו קלף אבה כמו המעטפה,

‫הדוד ורנון חטף אותו מידו.

‫'זה שלי', אמר ארי וניסה לחטוף אותו חזרה.

‫'מי ירצה לכתוב לך מכתב?' ‫להגלו הדוד ורנון.

‫מנער את המכתב כדי לפתוח אותו ביד אחת ומביט בו.

‫פרצופו החליף צבעים מהאדום לירוק ‫מהר יותר מרמזור בצומת,

‫ואז הוא המשיך להחליף צבעים.

‫תוך שניות הוא היה לבן הפרפר ‫כמו דייסה מקולקלת.

‫'פ... פתוניה!' השתנק.

‫דדלי ניסה לחטוף את המכתב כדי לקרוא אותו,

‫והדוד ורנון החזיק אותו גבוה ‫מעלה ראשו.

‫הדודה פתוניה לקחה את המכתב בסקרנות ‫וקראה את השורה הראשונה.

‫לרגע היה נראה כאילו היא עומדת להתעלף.

‫היא תפסה בצוורה והשמיעה קולות של חנק.

‫'ורנון! אוי, יצילו, ורנון!'

‫הם הביטו זה בזה כאילו שכיחו ‫שהרי ודדלי עדיין נמצאים בחדר.

‫דדלי לא היה רגיל שמתעלמים ממנו.

‫הוא תפך על ראשו של אביו ‫בעזרת מכה לסמלטינגס שלו.

‫'אני רוצה לקרוא את המכתב הזה!' ‫אמר בקול חזק.

‫'אני רוצה לקרוא אותו!' ‫אמר הרי בזעם.

‫'כי הוא שלי!'

‫'צאו מכאן, שניכם!' ‫סינן הדוד ורנון,

‫ותחב את המכתב חזרה לתוך המעטפה.

‫הרי לא זז משם.

‫'אני רוצה את המכתב שלי!' צעק.

‫המכתב של דוד ורנון הוערים ‫גם את הרי וגם את דדלי בצבועונים שלהם

‫ושליך אותם לפרוסדור,

‫תוך שהוא טורק בפניהם ‫את דלת המטבח.

‫הרי ודדלי נאבקו מיד במרץ אבל בשקט

‫על הזכות להאזין בחור המנול.

‫דדלי ניצח, לכן הרי נשכב על ביטנו

‫כדי להאזין בסלק שבין הדלת לרצפה,

‫כשמשקפיו תלויים מאוזן אחת.

‫'ורנון!' אמרה דודה פטעוניה ‫בקול רועד.

‫'את הכתוב ואיך הם הצליחו ‫לגלות איפה הוא ישן?

‫'אתה חושב שהם אורחים אחרינו ‫מהקו?'

‫'מהקו? תצפיות. אולי הם בכלל ‫מרגלים עלינו מילמלת דוד ורנון כאחוז צירוף.

‫'אבל מה נעשה, ורנון, ‫שנכתוב להם חזרה,

‫'שנאמר להם שאנחנו לא רוצים?'

‫הרי היא יכולה לראות ‫את הנעליים השחורים,

‫השחורות המבריקות של דוד ורנון,

‫פוסעות הלוך ושוב לאורך המטבח.

‫'לא', הוא אמר לה בסוף.

‫'לא, נתעלם מזה. ‫אם הם לא ישמעו תשובה...

‫'כן, כך הכי טוב. לא נעשה דבר.

‫'אבל אני לא מוכן שיהיה לי כזה ‫בבית, פתאוניה.

‫'נשבנו כשלקחנו אותו ‫שנשים קץ לשטויות המסוכנות האלו.'

‫אותו ערב, כשחזר מהעבודה,

‫הדוד ורנון עשה משהו ‫שלא עשה מעולם קודם לכן.

‫הוא ביקר את הרי בארון שלו.

‫'איפה המכתב שלי?' אמר הרי.

‫ברגע שהדוד ורנון נכנס ‫בקושי רב בדלת.

‫'מי כתב אליי?'

‫'אף אחד. הוא נשלח אליך בטעות', ‫אמר דוד ורנון בקצרה.

‫'שרפתי אותו.'

‫'זו לא הייתה טעות', ‫אמר הרי בקס.

‫'היה כתוב שם הארון שלי.'

‫'שקט!' צעק הדוד ורנון,

‫ושני הכבישים נשאו מהתקרה.

‫הוא לקח כמה נשימות עמוקות,

‫וניסה להעלות על פרצופו חיוך ‫שנראה מכעיף ביותר.

‫'אה, כן, הרי, הארון הזה. ‫דודך ואני דיברנו.

‫'האמת שאתה גדלת לאחרונה.

‫'חשבנו שיהיה נחמד אם תעבור ‫לחדר השינה השני של דדלי.'

‫'למה?' שאל הרי.

‫'אל תשאל שאלות', גר בודדו.

‫'קח את הדברים שלך למעלה עכשיו!'

‫בבית משפחת דרסלי ‫היו ארבעה חדרי שינה.

‫אחד של הדוד ורנון והדודה פטוניה,

‫אחד בשביל אורחים, בדרך כלל ‫אחותו של הדוד ורנון מרג',

‫אחד שבו דדלי ישן,

‫ואחד שבו דדלי החזיק את כל הצעצועים ‫והדברים שלו נכנסו לחדר השינה הראשון שלו.

‫הרי הצליח לקחת את כל הדברים שלו ‫מהארון לחדר השינה בקומה השנייה, בפעם אחת.

‫הוא התיישב על המיטה ובית סביבו.

‫כמעט הכל כאן היה שבור.

‫המסריטה ואת החודש שכבה על טנק צעצוע ‫שבאמת נוסע,

‫שדדלי פעם דרס איתו את הכלב של השכן.

‫בפינה עמד מקלט הטלוויזיה הראשון ‫של דדלי,

‫שדדלי ניפץ בביתה כשביטלו ‫את תוכנית הטלוויזיה האהובה עליו.

‫עמד שם כלוב גדול, שפעם היה בוטוקי,

‫עד שדדלי החליף אותו עם מישהו ‫בבית הספר תמורת רווי אוויר,

‫שגם הוא היה שם, על ראש מדף,

‫עם קנה מעוקם לגמרי ‫כי דדלי התיישב עליו פעם.

‫מדפים אחרים היו מלאים ספרים.

‫הספרים היו הדברים היחידים בחדר ‫שנראו כאילו אף פעם לא נגעו בהם.

‫מלמטה נשמע קולו של דדלי ‫שצווח באוזני אימו.

‫אני לא רוצה אותו שם! ‫אני רוצה את החדר הזה!

‫תוציאו אותו משם!

‫ארי נהנח והתמתח על המיטה.

‫אתמול היה עושה הכול כדי לעבור לכאן.

‫היום הוא העדיף להיות בתוך הארון שלו ‫עם המכתב, מאשר כאן בלעדיו.

‫למחרת בערוכת הבוקר ‫כולם היו שקטים מאוד.

‫דדלי היה בהלם.

‫הוא כבר צרח, חוות באבא שלו ‫עם מקל הסמלטינגס,

‫הקיא בכוונה, בעט באמא שלו,

‫והשליך את הצו שלו דרך הגג של החממה,

‫ועדיין הוא לא קיבל את החדר שלו בחזרה.

‫ארי חשב על אתמול והתחרט על כך ‫שלא פתח את המכתבות במסדרון.

‫הדוד ורנון והדוד הפטוניה ‫שלחו כל הזמן מבטים אפלים זה לזה.

‫כשהדועה רגיעה, הדוד ורנון, ‫שהתנהג כאילו הוא מנסה להיות נחמד כלפי ארי,

‫החריח את דדלי ללכת לאסוף אותו.

‫הם שמעו אותו חוות בדברים עם מקל הסמלטינגס שלו ‫לכל אורך המסדרון.

‫ואז הוא צעק, ‫יש עוד אחד!

‫מר... היי, פוטר, חדר רשינה הקטן ביותר ‫דרך פרימת מספר ארבע!

‫הדוד ורנון זינק מקיסו ‫ורץ על הפרסדור בזה הכה חנוכה

‫כשהארי דולק בעקבותיו.

‫הדוד ורנון נאלץ להיאבק עם דדלי ‫כדי לקחת ממנו את המכתב,

‫משימה שהייתה קשה עוד יותר ‫בגלל שהארי נטלה על הצוואר שלו מאחור.

‫אחרי דקה של אאבקות מבלבלת ‫שבה כולם חטפו הרבה מכות

‫עם מקל הסמלטינגס, ‫הדוד ורנון התיישר,

‫מתנשף בכבדות ואוחז בידו ‫את המכתב של הארי.

‫לך לארון שלך, כלומר, ‫לחדר שלך!

‫התנשף לכיוון האר... ‫ורנון...

‫דדלי, לך! ‫לך לאן שתלך!

‫ארי התהלך סחור סחור ‫בתוך החדר שלו.

‫מישהו ידע שהוא עבר מתוך הארון שלו,

‫ונראה שהוא ידע גם ‫שהוא לא קיבל את המכתב הראשון.

‫אולי פירוש הדבר ‫שהמישהו הזה ינסה שוב?

‫והפעם הוא יוודא שזה לא ייקשל, ‫הייתה לו תוכנית.

‫השלון המעורר המתוקן צלצל ‫בשעה שש בבוקר למחרת.

‫ארי הזדרז לחוות אותו ‫והתלבש בשקט.

‫אסור לו להעיר את הדרסלים.

‫הוא התגנב במורד המדרגות ‫בלי להדליק אף אחד מהאורות.

‫הוא התגוון להמתין לדבר ‫בפינת דרך פריבט

‫ולקבל ממנו את המכתבים ‫בשביל מספר ארבע.

‫ליבו פעם בחוזקה בחזה, ‫הוא בזמן שהתגנב לאורך המסדרון,

‫לעבר דלת הכניסה.

‫אוך!

‫ארי קפץ באוויר, רגלו דרכה ‫על משהו גדול וספוגי על המחצלת.

‫משהו חי.

‫אורות נדלקו בקומה מעליו ‫וארי הבין למורת רוחו,

‫כי הדבר הספוגי שעליו דרך ‫היה למעשה הפרצוף של הדוד ורנון.

‫דודו הלך לישון למרגלות הדלת ‫בתוך סג שינה,

‫כדי לוודא באופן מוחלט שהארי ‫לא יוכל לעשות בדיוק את מה שניסה לעשות.

‫הוא צעק על ארי כמעט שעה,

‫ואז אמר לו ללכת למטבח להכין קוסטה.

‫ארי הזדחה לכיוון המטבח ‫מלא רחמים עצמיים,

‫ועד שחזר הדור כבר הגיע, ‫האישר אל חיכוש הדוד ורנון.

‫ארי ראה שלושה מכתבים ‫שנסעו כתובה בדיו ערוכה.

‫אני רוצה... ‫הוא פתח, אבל הדוד ורנון

‫קרא את המכתבים לחתיכות לעיניו.

‫הדוד ורנון לא הלך לעבודה באותו יום.

‫הוא נשאר בבית, ועם פטיש במסמר ‫סגר את חריץ המכתבים.

‫את מבינה? ‫הוא הסבר לדוד הפטוניה בפה מלא מסמרים.

‫אם הם לא יצליחו למסור את המכתבים, ‫הם יאלצו לוותר.

‫אני לא בטוחה שזה יעבוד, ורנון.

‫הסכל של האנשים האלה עובד בדרכים ‫היסטוריות, פטוניה, הם לא כמוך או כמוני,

‫אמר הדוד ורנון, וניסה לדפוק מסמר ‫עם פורסת העוגה שהדוד הפטוני הביאה לו.

‫ביום שישי הגיעו בשביל הרי ‫לא פחות משני מסער מכתבים.

‫מאחר שהם לא יכלו להיכנס דרך חריץ הדואר, ‫הם נדחבו מתחת לדלת,

‫לתוך החריצים של המשקוף,

‫ואחדים הפוכדרו פנים ‫הדרך החלון הקטן של השירותים

‫בקומת הקרקע.

‫הדוד ורנון נשאר שוב בבית.

‫אחרי ששרף את כל המכתבים, ‫הוא הוציא שוב פטיש ומסמירים,

‫ובעזרת קרשים חסם את כל החריצים ‫סביב הדלת הקדמית והדלת האחורית,

‫כך שאיש לא יוכל לצאת מהבית.

‫ופי זה מנגינה על עיזה ‫במהלך עבודתו, וקפץ מכל רעש קטן.

‫בשבת הדברים החלו לצאת מכלל שליטה.

‫24 מכתבים ממונים להרי ‫מצאו את דרכם לתוך הבית,

‫מקורבלים ומוכביים בתוך כל אחת ‫מה-24 ביצים,

‫בהריזה שהחלבן התמאה מאוד ‫אושית לדוד הפיטוניה דרך אחד החלונות בסלון.

‫בזמן שהדוד ורנון ערך מספר שיחות ‫טלפון זועמות לראשות הדואר ולמחלבה,

‫בניסיון למצוא את הכתובת ‫המתאימה לתלונה,

‫הדוד הפיטוניה ריסקה את המכתבים ‫בתוך מעבד המזון שלה.

‫'מי בעולם כל כך רוצה לדבר איתך?' ‫שאל דדלי הנדהם את הרי.

‫ביום ראשון הדוד ורנון התיישב ‫לארוחת הבוקר,

‫כשהוא נראה עייף ומעט חולה, ‫אבל מאוד מרוצה.

‫'לא מביאים דואר ביום ראשון', ‫הזכיר להם בשמחה ומרח ריבה על העיתונים שלו.

‫'יום בלי מכתבים ערורים'.

‫משהו החליק במהירות במורד ‫ערובת המטבח בזמן שדיבר,

‫ופגע בו בדיוק בעורף.

‫שנייה אחר כך פרץ מתוך הערובה ‫מטח של שלושים או ארבעים מכתבים.

‫הדרסלים התכופפו שלא להיפגע, ‫אבל הרי זינק לאוויר וניסה לתפוס.

‫'צא החוצה, החוצה!' ‫הדוד ורנון תפס את אריבה מותניים

‫ושליך אותו אל המסדרון.

‫אחרי שגם הדודה פטוניה ודדלי ‫יצאו בריצג שזרועותיהם מכסות את פניהם,

‫הדוד ורנון טרק את הדלת בפניהם.

‫הם יכלו לשמוע את המכתבים ‫שהמשיכו לזרום אל תוך החדר,

‫ופגעו בקירות וברצפה.

‫'זהו זה', אמר הדוד ורנון, ‫מנסה לדבר בשקט,

‫אבל בו בזמן תולש פיסות שלמות ‫מהשפם שלו.

‫'תוך חמש דקות כולכם כאן ‫מוכנים ליציאה.

‫'אנחנו עוזבים לרוס גדים ‫בלי להתבקח!'

‫הוא נראה כל כך מסוכן ‫עם חצי צפם חסר,

‫שאף אחד לא העז להתנגד לו.

‫עשר דקות מאוחר יותר הם כבר ‫פילסו את דרכם דרך הדלתות החסומות

‫וישבו בתוך המכונית שדהרה ‫לכיוון הכביש המהיר.

‫דדלי התייפח במשאבה אחורי.

‫אבא שלו הכתיף לו מכה בראש ‫על כך שיקב אותם

‫כשניסה לרוס בתוך התרמיל שלו ‫את הטלוויזיה, הוידאו והמחשב.

‫הם נסעו ונסעו, אפילו הדוד הפיטוני ‫הלא העזה לשאול לאן הם נוסעים.

‫מדי פעם הדוד ורנון היה מסתובב ‫בפנייה חדה ונוהג זמן מה בכיוון ההפוך.

‫'לאבד אותם, לאבד אותם!' ‫הוא היה ממלמד בכל פעם שעשה זאת.

‫הם לא עצרו לאכול או לשתות ‫אפילו פעם אחת לאורך כל היום.

‫עד רלת הערב דדלי כבר צרח מרוב בכי.

‫מעולם לא עבר עליו יום נורא כל כך.

‫הוא היה רעב, הוא הפסיד חמש ‫תוכניות טלוויזיה שרצה לראות,

‫ואף פעם לא עבר זמן רב כל כך ‫בלי שהוא פוצץ אפילו חייזר אחד על המחשב שלו.

‫הדוד ורנון עצר לבסוף מחוץ למלון ‫הגום למראה בחוצותיה של עיר גדולה.

‫דדלי והרי חלקו חדר עם שתי מיטות יחיד ‫וסדימים לחים ומרופשים.

‫דדלי נחר, אבל הרי נשאר ער.

‫הוא ישב על עדן החלון, הביט מטה ‫על אורות המכונית החולפות, וחשב.

‫למחרת הם אכלו ארוחת בוקר של ‫דגנים אבשים והגווניות משומרות קרות על טוסט.

‫הם בדיוק עמדו לסיים כשבעלת ‫המלון הגיעה אל שולחנם.

‫תסתכלו לי, אבל אחד מהם ‫הוא מר הרי פוטר.

‫הגיעו בערך מאה כאלה לקבלה כאן.

‫היא הושיטה את המכתב כך שכולם ‫יכולו לקרוא את המען, הכתוב בדיו ירוקה.

‫מר הרי פוטר, חדר 17, ‫מלון רל ווליו, קוקוורס.

‫הרי מיד ניסה לתפוס את המכתב, ‫אבל הדוד ורנון העיף את היד שלו לפני שהספיק.

‫האישה הסתכלה עליהם.

‫אני אקח אותם, אמר הדוד ורנון, ‫נאמנת במהירות וליווה אותה לכיוון הקבלה.

‫לא עדיף שפשוט נחזור הבית היקרי? ‫שאלה הדוד הפטוניה בזהירות כעבור שעות.

‫אבל הדוד ורנון הגיב כאילו לא שמרת.

‫מה בדיוק הוא חיפש, אף אחד לא ידע.

‫הוא הסיע אותם לאמצע של יער, ‫יצא, הבית סביבו נהנה בראשו,

‫חזר למכונית ושוב הם יצאו לדרך.

‫הוא חזר על אותו הטקס ‫במרכזו של שדה מעובד,

‫בין שתי קצוותיו של גשר גדול ‫ובקומה העליונה של חניון רב קומתי.

‫הבי השתגע, נכון? ‫שאל דד לי את הדוד הפטוניה אחר צהריים אותו יום.

‫זה קרה אחרי שהדוד ורנון ‫נכנע את המכונית על חוף הים,

‫נעל את כולם בתוכה ונעלם.

‫החל לרדת גשם. טיפות גדולות ‫הקו בגג המכונית. דד לי בחה.

‫היום יום שני, הוא אמר לי אמו.

‫אומברטו הגדול מופיע הערב,

‫אני רוצה להיות במקום ‫שיש בו טלוויזיה.

‫יום שני? זה הזכיר להארי משהו.

‫אם אכן היה יום שני, ובדרך כלל אפשר ‫לסמוך על דד לי שידע את ימי השבוע

‫בגלל הטלוויזיה, אז מחר יום שלישי ‫יהיה יום הולדתו ה-11 של הארי.

‫כמובן, ימי ההולדת שלו ‫אף פעם לא היו כיפים במיוחד.

‫בשנה שעברה הדרסלים נתנו לו ‫קולב וזוג ארבעים ישנים של הדוד ורנון.

‫ובכל זאת, לא בכל יום אתה בין 11.

‫הדוד ורנון חזר ועל פניו היה נוסעו חיוך.

‫רחזיק חבילה ארוכה דקה, ולא ענה ‫על הדוד הפטוניה כשהיא שאלה אותו מה קנה.

‫מצאתי את המקום המושלם. ‫אמר, קדימה, כולם לצאת.

‫היה קר מאוד מחוצה מכונית.

‫הדוד ורנון הצביע על עבר מה שנראה ‫כמו סלע גדול ומרוחק שהזדקר מתוך הים.

‫על ראש הסלע עמדה לה ‫הבקטה העלובה ביותר שפשע לדמיין.

‫דבר אחד היה בטוח, ‫טלוויזיה לא תהיה שם.

‫לפי התחזית תהיה שערה הלילה, ‫צחקה כדוד ורנון, סופק ידיו בחדווה.

‫והדון הנכבד הזה הסכים בטובו ‫להשיל לנו את הסירה שלו.

‫ישיש מחוסר שיניים צלה לקראתם, ‫מצביעה בחיוך מרושע מעט

‫על סירת משותים ראועה שצפה ‫על המים האפורים כפלדה של רגליהם.

‫כבר קניתי לנו צדה, ‫אמר הדוד ורנון, אז כולם ללאות לסיפון.

‫בתוך הסירה היה קר כקרח.

‫רסיסי מים כפויים מן הים וגשם ‫תפטפו על אורפיהם,

‫ורוח קרח עבדה בפניהם.

‫בתום שייט שהיה נדמה להם ‫כנמשך שעות, הם הגיעו לסלע,

‫ושם הוביל אותם לדוד ורנון, ‫מחליק ומועד לעבר הביקטה המתפוררת.

‫בתוך הביקטה היה איום, ‫הייתה צחנה של עצות ים מרכיבות.

‫הרוח שרקה מבעד לחרחים ‫בקירות עץ, ואך היה לח ורק.

‫היו רק שני חדרים.

‫התברר שהצדה של הדוד ורנון ‫הייתה שקית צ'יפס לכל אחד מהם

‫וארבע בננות.

‫הוא ניסה להדליק אש, אבל שקיות ‫הצ'יפס הרקות רק יעלו השן מסרח והצטמקו.

‫חבל שאין לנו כאן את המכתבים האלה, ‫לא? אמר בשמחה.

‫מצב רוחו היה מרומה מאוד.

‫היה ברור שהוא חשב כי אף אחד ‫לא יצליח להגיע אליהם כאן בזמן שערה

‫כדי להביא להם דואר.

‫בתוך תוכו, הרי הסכים איתו,

‫אם כי אותו המחשבה הזאת ‫כלל לא עודדה.

‫עם רדת הלילה, התעוררה סביבה ‫מהשערה המובטחת.

‫הוא נסעה ברחוב הקירות הביקתה,

‫ורוח פראית הרעידה את החלונות ‫המתונפים.

‫הדוד הפתוני המצאה כמה סמיכות ‫מאופשות בחדר השני

‫וסדרה לדד לי מיטה ‫לספה אחולת האש.

‫היא והדוד ורדון הלכו לישון על ‫המיטה הגבשושית בחדר הסמוך,

‫ולהרי לא נותר אלא לחפש את פיסת ‫הרצפה הרקה ביותר

‫ולהתקרבל תחת הסמיכה הדקה ‫והמסמורתת ביותר.

‫השערה רעשה וגעשה ביתר עוז ‫ככל שהלילה נמשך.

‫הרי לא הצליח לישון.

‫הוא רעד והתהפך, מנסה למצוא ‫תנוחה נוחה.

‫בתנור עותנת מרוב רעב.

‫נחירותיו של דד לי לא נשמעו ‫בגלל הרעמים העמוקים

‫שהחלו בסביבות חצות.

‫לוח המחוגים, המואר של שעונו של דד לי,

‫על פרק ידו השמנה שהידלדלה ‫אל מעבר לקצה הספה,

‫הראה להרי שבעוד עשר דקות ‫הם לאו לו 11 שנים.

‫הוא שכב וצפה בטיקטוקה מסמנת ‫ההתקרבות של יום הולדתו

‫ושאל את עצמו אם הדרסלים ‫הזכרו בכלל.

‫הוא טעה איפה נמצא עכשיו ‫כותב המכתבים.

‫עוד חמש דקות.

‫הרי שמע משהו חורק בחוץ.

‫הוא קיבל שהגגלו עומד לקרוס פנימה,

‫אם כי אז לפחות אולי יהיה ‫מעט יותר חם.

‫עוד ארבע דקות.

‫אולי הבית בדרך פריבט יתמלא ‫כל כך במכתבים

‫עד שהם יחזרו אליו,

‫שהוא בכל זאת הצליח לגנוב ‫אחד מהם איכשהו?

‫עוד שלוש דקות.

‫זה הים שם? חובט באבנים ‫בקול כזה?

‫ועוד שתי דקות.

‫מה קורה? רישרו שום מוזר ‫שהרגע נשמע מבחוץ.

‫האם האבנים מתפוררות לתוך המים?

‫עוד דקה והוא יהיה בין 11.

‫30 שניות.

‫20.

‫10.

‫9.

‫אולי הוא יהיה הרדדלי ‫סתם כדי לצבן אותו.

‫3.

‫2.

‫1.

‫בום!

‫הבקתה כולה רעדה,

‫וארי התיישב על הסמיכה, ‫שולח מבט לכיוון הדלת.

‫מישהו עמד שם בחוץ ודפק בדלת.