חלב לביאה

יום אחד חלה מֶלך פָּרָס בְּמַחלה קשָה . הוא הִרגיש רע ורזָה מאוד . "מה לַעשׂות ? איך אפשר לרפֵּא אֶת המֶלך ?" שָאלו כל ילד וְכל איש בַּמַמלכה .

הִכריזו הרופאים :"יש רק תרופה אחת לַמֶלך . עליו לשתות חלַב לְבִיאָה ."

"חלב לביאה ?" נִרעדו כולם ," אי אפשר לַחֲלוב לביאה ! הלביאה טורפת אֶת מי שמִתקָרֵב אליה ."

לחש המלך :"מי יביא לי חלב לביאה ?"

קפץ אַחד הרופאים ,צעיר נְמוך קומה ,וקרא :"אני אביא לךָ ."

"אתה ? אֵינךָ נִראֶה גיבור וחזק ,"קראו יועצֵי המלך .

"תְנו לי עֶשׂר עִזים ואביא חלב לַמלך ,"אמר .

"המלך זקוק לַחֲלַב לביאה ולא לַחֲלַב עִזים ,"הִזכּירו היועצים .

"אַל דְאגה ! אביא אֶת הֶחָלב לִרפואת המלך ."

יצא הרופא הצעיר וּבְעִקבותיו עֶשׂר עִזים .

הִגיע לְגוֹב האריות וראה שָם לביאה גדולה רובֶצת וּמְניקה אֶת גורֶיה . הַלביאה שְקֵטה וּמַלְכוּתית ,אבָל לביאה שמְנִיקה אֶת גורֶיה מסוּכֶּנת מאוד ,אפילו יותר מהאריה ,מֶלך החיות . היא מסוגֶלת לזנק וְלִטרוף אֶת כל מי שמִתקָרֵב אלֶיה .

הרופא הַצעיר נֶעמד מול גוֹב האריות ולא התקרב ,וּמִמֶרחָק הִשליך עֵז לַמְאוּרה .

הלביאה הִתנַפּלה על הָעֵז וטרפה אותה .

למחרת חזר הַצעיר ,הִתקָרֵב צעד נוסף לְגוֹב האריות והִשליך עֵז שנייה .

גם הפַּעם טָרפה הלביאה אֶת הָעֵז .

בַּיום השלישי התקרב הצעיר עוד צעד וזרק עֵז שלישית ,ושוב טרפה הלביאה אֶת הָעֵז .

וכך עברו עֲשׂרה ימים ,בְּכל יום הִשליך הַצעיר עֵז לְגוֹב האריות ,בְּכל יום טרפה הלביאה אֶת הָעֵז ,וּבְכל יום הֵעֵז הַצעיר להתקרב יותר ויותר .

כעבור עֲשׂרה ימים נצמד הַצעיר לְפֶתח המאורה ,קרוב מאוד לַלביאה . הלביאה תקעה אֶת אפּה בְּכף ידו ,פערה אֶת פִּיהָ ו-

ליקקה אותו ! כַּנִראֶה קִיוְותה לקבל עוד עֵז .

ליטף הַצעיר אֶת הלביאה ,שׂיחק איתה ואף הִצליח לַחֲלוֹב אותה . כך מילֵא כד בְּחָלב וְיָצא בַּחזרה לְפָרָס ,לתת לַמֶלך לִשתות מִמנוּ .

בְּאֶמצע הַדֶרך נִרדם הַצעיר וחלם חלום . בַּחֲלומו הופיעו אֵיבְרֵי גוּפוֹ ,וּוִיכּוח פָּרץ ביניהם .

הרגליים אמרו :"אנחנו חשובות מִכּולם . בִּלעדֵינו האיש לא היה מצליח ללכת וּלהביא אֶת הֶחלב."

ענו הידיים :"אנחנו חשובות יותר . בלעדינו האיש לא היה יכול לַחלוב אֶת הלביאה ."

אמרו העיניים :"אנחנו מעל כולם . הֶראֵינו לָאיש אֶת הדֶרך ,בלעדינו הוא לא היה מַגיע ."

הִכריז הלב :"שׂימו לב ! אני למעלָה מִכּולכם :בלי עֲצוֹתַיי הטובות ,עֵצות הלב ,לא הֱייתם עושׂים כלום ."

ענתה הלשון ואמרה :"אני טובה מִכּם . אין טעם לַמעשׂים בלי דיבורים ."

כעסו האיברים על הלשון :"איך אַת מְעִזָה להִשְתַווֹת אלינו ? אַת יושבת בַּחושך בתוך הפֶּה ,וַאפילו עֲצָמות אין לָך . אינֵך חשובה כְּלל ."

"אני שולטת בכם ,"הִתעַקשה הלשון .

חלום מוזר ,חשב הבחור כשהתעורר ,לא אֶשכּח אותו .

כשהִגיע לְפָרָס, נִכְנס לָארמון, וּלְשונו אמרה לַמֶלך: "בבקשה, הִנֵה חלב הכּלבּה שהֵבאתי לךָ."

"חלב כלבה ?" הִתרגז המלך ,"חלב לביאה ביקשתי . תְלו אֶת האיש !"

נבהלו אֵיבְרֵי הגוף .

אמרה להם הלשון :"בַּאמירה אחת הֵבאתי אתכם לְעַמוּד התְלִייה . אִם אציל אֶתכם ,תודו שאני השולטת ?"

"כן ,"הִסכימו כל האֵיברים .

הוֹרְתה הלשון לַתַליָינים :"הָשיבו אותי אֶל המלך ."

שָאל הַצעיר אֶת המלך (בעצם, לשונו שאלה): "לָמה ציוויתָ לִתלוֹת אותי?"

ענה המלך: "כי הֵבאתָ חלב כלבה ולא חלב לביאה."

הִסבּיר לו: "הציידים קוראים לַלביאה גם כלבה. זה עִניַין לְשוֹני . חלב לביאה הֵבאתי ,שְתֵה מִמנוּ ותחלים ."

שָתה המלך ונִרפָּא . שִחרר אֶת הרופא הצעיר, בֵּירך אותו ושילֵחַ אותו לְדַרכּו.

וכל האיברים אמרו בְּמקהלה :"כל הכבוד לַלשון ,היא שולטת על כולנו . מָוֶות וחיים בְּיַד הלשון.