The Aral Sea

ימת אראל

בשנות השישים היה לסובייטים רעיון מבריק - הם רצו להפריח את השממה. בקזחסטן ובאוזבקיסטן היו שטחי מדבר ענקיים וריקים, שם רצו הסובייטים לגדל מלונים, דגנים, ומעל לכל - כותנה. כותנה הייתה מאוד מבוקשת באותן השנים, והממשלה הסובייטית לא רצתה לתת הזדמנות לרווח האדיר לחמוק - לא משנה מה יהיה המחיר.

כדי לממש את התוכנית הזאת, הסובייטים היו צריכים דבר אחד חשוב מאוד - מים. למזלם, ימת אראל הייתה ממוקמת בצורה נוחה בין קזחסטן ואוזבקיסטן. הימה הייתה הימה הרביעית בגודלה בעולם, ועל כן היו בה כמויות עצומות של מים. כדי להשתמש במים, הסובייטים בנו תעלות, שהפנו את מקורות המים של הימה אל המדבר. ואכן, התוכנית עבדה. המדבר פרח, הכותנה צמחה בכמויות, והרווח הכלכלי היה אדיר, אך מצבה של הימה נפגע.

ימת אראל התחילה להתרוקן בצורה מדאיגה. כל שנה, מפלס המים ירד בכעשרים סנטימטרים לפחות, ורמת המליחות של המים עלתה. לאט לאט מתו הדגים ושאר החיות בסביבת הימה. בנוסף, חומרי ההדברה מהשדות הרעילו את המים עוד יותר. זה נבע מהתכנון הרע של הסובייטים: תעלות המים שנבנו היו באיכות גרועה, והרבה מים התאדו לפני שבכלל הגיעו אל השדות, כך שהיה צריך לנצל יותר ויותר מים.

אמנם הרבה אנשים אומרים, שאי אפשר היה לדעת שהאסון יהיה כל כך גדול - אבל זה לא נכון. הסובייטים ידעו שאם ינצלו את המים באזור ימת אראל תתייבש, אבל לא היה אכפת להם. הרווח היה יותר חשוב מהסביבה, וגם אם היו אנשים שהתנגדו לנעשה, הם פחדו להגיד משהו.

לאחר התפרקות הגוש הסובייטי הימה המשיכה לסבול. לא רק הסביבה נפגעה, אלא גם האוכלוסייה המקומית: הימה העשירה הפכה למדבר יבש, ומזג האוויר באזור כולו השתנה. השימוש בחומרים מדבירים פגע באיכות המים, והתושבים, שנאלצו לשתות את המים כדי לחיות, החלו לחלות. בנוסף לכל זה, הכפרים והעיירות שפעם התפרנסו מדיג סובלים כיום מעוני ואבטלה. רבים מהתושבים באזור עזבו, ואלה שעוד חיים שם צריכים לקנות דגים ממקומות אחרים.

כיום, קזחסטן ואוזבקיסטן מנסות לשקם את הימה, והן גם מצליחות לאט לאט. אבל האם ימת אראל אי פעם תחזור למה שהייתה? אי אפשר לדעת. בינתיים, הימה ידועה כאחד האסונות הסביבתיים הגדולים ביותר במאה העשרים.