שערי ניקנור - שערי הניסים
רָאו אותו מִמֶרחקים - אֶת בֵּית המִקדש. הוא עמד על ראש ההר וְזָהַר בַּשֶמש. לְמַעשֶׂה, השְעָרים שלו זהרו. כל השְעָרים: הצרים והרחבים, הנמוכים והגבוהים - כולם נָצצו כמו עֲרֵמָה של מַטבְּעות זהב. השְערים הזוהרים והיָפים מִכּולם פָּנו אל המִזרח, אל המקום שמִמנוּ השֶמש זורחת. היו אלֶה שְעָרים מיוחדים – שַעֲרֵי נִיקָנוֹר. המַעשֶׂה בַּשְערים האלֶה הוא סיפור של נֵס וָפֶלֶא.
הדְלָתות לְשַעֲרֵי נִיקָנוֹר הִגיעו לִירוּשָלַיִם מִמִצְרַיִם. יהודי עשיר, נִיקָנוֹר שְמו, נסע לְאָלֶכְּסַנְדְרִיָה - עיר הנָמֵל הגדולה בְּמִצְרַיִם – כדי להביא מִשָם שתי דְלָתות לְשַעֲרֵי בֵּית המִקדש.
איך מַעבירים דַלְתות נְחוֹשֶת ענקיות מִמִצְרַיִם לָאָרֶץ? הדֶרך מִשָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל ארוכה. בַּימים ההם לא היו מַשָׂאיות וְלא רַכָּבות. דֶלת נחושת כבדה אי אפשר להעמיס על גַבּוֹ של גָמל מִסכֵּן - היא עוד עלולה לִשבּור אֶת גב הגָמל! אֶת הדלתות הֶעבירו בְּאונייה מֵאָלֶכְּסַנְדְרִיָה לְעַכּוֹ, ונִיקָנוֹר הִפליג גם הוא באותה אונייה, עִם הדלתות.
כְּשֶהיו בְּלֵב ים, פרצה סְערה. הַגלים הִתרוממו, השָמַים הֶאֱפִירוּ, המים הִשחירו, מְעַרְבּוֹלוֹת טִלְטְלו אֶת האונייה, מים קרים הֵציפו אֶת הסִיפּוּן, והאונייה הֵחֵלָה לִשקוע.
"הַצילו!" צעקו הנוסעים, "אנחנו טובעים!"
"האונייה כבדה מִדַי," קראו המַלָחים. "נִזרוק לַמים אֶת המִטעָן, שלא נִטבּע."
וּבֱאֶמת, על האונייה היה מִטעָן כבד מאוד: שתי דַלתות הנחושת הענקיות של נִיקָנוֹר.
"הַשליכו לַמים אֶת אַחַת הדְלָתות," פקד רב-החובל.
"לא," זעק נִיקָנוֹר, "זאת דֶלת לְבֵית המִקדש."
"הַחיים יקרים יותר," קָבע רב-החובל. "זִרקו אֶת הדֶלת!"
דלת הנחושת הייתה כְּבֵדה מאוד. אדם אחד לא יכול להרים אותה. שנֵים עָשׂר מַלָחים הֵרימו אֶת הדלת, נָשׂאוּ אותה לאט-לאט וְהֵטילו אותה לַים.
אבָל לא קרה דָבר. הים הִמשיך לִסעוֹר וְלִגעוש, הספינה היטלטלה מִצַד לְצד, הַגלים גָבְהוּ והיו לְנַחְשוֹלים ענקיים. האונייה עמדה לִטְבּוע.
"הַצילו," צעקו המלחים, "צריך לִזרוק עוד מִטעָן לַמים."
"הַשליכו לַמים אֶת הדלת השנייה," הורָה רב-החובל.
אבָל נִיקָנוֹר נִצמד לַדֶלת הנוֹתֶרת. "אִם תִזרקו אֶת הדלת – תִזרקו גם אותי," אמר וחיבק אותה בְּכוח.
בָּרֶגע שנִיקָנוֹר חיבק אֶת הדלת - קרה דָבר מוּפלָא: הסְערה שָכְכָה, העננים הִסתַלקו, הַשָמַים הִתבַּהרוּ, והים נִרגע. הספינה התרוממה, הִתְיַיצְבה על פְּנֵי המים והִמשיכה בְּדַרכּה לְאֶרץ יִשְׂרָאֵל.
כל הדֶרך הִצטער נִיקָנוֹר: חבָל שזרקו אֶת הדלת לַים. הדלת הַיקרה נִבְלְעה בַּמְצוּלוֹת וְנֶעלמה.
האונייה הִגיעה לְאֶרץ יִשְׂרָאֵל ועגנה בִּנְמַל עַכּוֹ, ועלֶיה רק דלת אַחַת לְבֵית המִקדש. נִיקָנוֹר ישב על החוף והִבּיט אל הים בְּעֶצב: אֵי שָם, בְּלֵב ים, טבעה הדלת היקרה לְבֵית המִקדש. עכשיו תִהיה רק דלת אחת לַשַער, ודלת אחת תִהיה חסֵרה, כמו שֵן שֶנָשרה. זה יֵירָאֶה נורא. דְמָעות הֵציפו אֶת עֵינָיו. הוא הִבִּיט אל הים וּבכה.
פתאום, מִבַּעַד לַדמעות, ראה עֶצם מוזר מִתרומם ועולֶה מִתַחת לְדוֹפֶן הספינה העוגֶנת בַּנָמֵל.
האִם זוֹ סירה? לא, העֶצם שָטוּח מִדַי.
דג גדול? לא, לִוְויָיתן איננוּ מרוּבּע.
צב ענק? לא וָלא.
נִיקָנוֹר הִתקרב אל קַו המים והִצליח לְזַהוֹת אֶת החֵפֶץ שהִתרומם ועלָה מִתַחת לְדוֹפֶן הספינה – זאת הייתה הדלת היקרה, הדלת לְשַעֲרֵי נִיקָנוֹר. הדלת של בֵּית המִקדש הִגיעה לְאֶרץ יִשְׂרָאֵל.
ויש אומרים שאֶת הדלת שנִזרְקה לַים בלעה חַיַית הים – דג ענקי ואולי אפילו מִפלצת, וּבָרֶגע שנִיקָנוֹר עמד על החוף, הִגיעה חיית הים וְהֵקיאה אֶת הדלת לַיַבָּשה – לְחוף עַכּוֹ.
מְסַפּרים שֶכּל שַעֲרֵי בַּית המִקדש היו עשׂוּיים זהב ורק שַעֲרֵי נִיקָנוֹר היו עשׂוּיים נחושת, וְלמרות זאת זהרו יותר מִכּולם והיו המפוֹארים והמַרשימים בְּיותר.