למה העובדים שלי זכאים לחל"ת ואני לא? | כאן דעה
עניין העצמאים לא יורד מסדר היום. אתם שומעים על זה כל הזמן.
אני רוצה שתעצרו רגע ותקשיבו לסיפור האישי שלי,
אולי דרכו תצליחו להבין ולהפנים את גודל המחדל.
אני תיקי אדיסון ואני הבעלים של עצמי.
זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל ככה זה.
לפני שנים פתחתי חברת הפקות והחלטתי להיות שכירה בחברה של עצמי.
מצד אחד - עצמאית, מצד שני - שכירה לכל דבר.
בעגה המקצועית אני נקראת "שכירה בעלת שליטה".
הפקתי ירידים המוניים, סיפקתי תעסוקה לעובדים שלי,
השקעתי את כל כולי.
לא התעשרתי, אבל התפרנסתי בכבוד, לא היו לי תלונות.
כשהגיעה הקורונה, הבנתי שאכלתי אותה חזק.
הקורונה אוהבת התקהלויות גדולות והעסק שלי בנוי על קהלים גדולים.
ברגע אחד, ומי יודע עד מתי, היכולת שלי להתפרנס נקטעה.
אבל היי, אני גם שכירה, זוכרים?
שכירה לכל דבר, עם תלוש משכורת, שכירה ככל השכירים.
ובכן, לא בדיוק.
בניגוד לעובדים שלי שמקבלים דמי אבטלה,
אני לא מקבלת שקל. אני בצלילה חופשית.
למה העובדים השכירים שלי זכאים לחל"ת ואני, כשכירה, לא זכאית לדבר?
כי חטאתי. לקחתי יוזמה, לקחתי סיכון ותרמתי רבות לשותפים שלי.
אה כן, יש לי שלושה שותפים שעדיין לא הכרתי לכם.
הכירו: מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי.
אבל הם לא שותפים רגילים, הם שותפים פריבילגיים.
כשהעסק פעיל, השותפים שלי לוקחים יותר ממחצית מההכנסות שלי,
אבל כשהעסק שלי נכנס לשיתוק כמו עכשיו?
השותפים שלי נעלמים, פוף,
מתאדים בחלל ומשאירים אותי לבד בלי מצנח.
בשביל מה אני משלמת מס הכנסה וביטוח לאומי?
כדי שבשעת משבר המדינה תיתן את הכסף לשכירים אחרים?
אבל מה איתי? גם אני שכירה! למה לי לא מגיע?
שכירים בעלי שליטה ועצמאיים משלמים יותר מ-65 אחוזים מנטל המס.
בזכות הכסף הזה, יש ללא מעט שכירים אפשרות לקבל חל"ת
ולנו לא נשאר כלום.
מאז משבר הקורונה לא קיבלנו שום סיוע מהמדינה. אפילו לא שקל.
נהוג לכנות אנשים כמונו "שקופים", אבל זה לא לגמרי מדויק
כי כשהמדינה צריכה לקחת היא דווקא רואה אותנו טוב מאוד.
אני תיקי אדיסון, שכירה בעלת שליטה,
חלק מהמעמד הבינוני והיוזם במדינת ישראל,
אלו שלוקחים את הסיכונים הכי גדולים,
אלו שעלולים ליפול כל רגע או שכבר נפלו.
כשמדינת ישראל בוחרת להתעלם מאיתנו ולא לעזור לנו,
היא לא רק מתנהלת באופן לא מוסרי, היא מתנהלת גם באופן מאוד לא חכם.