Slavery in Freedom, part 3 - עבדות בתוך חרות ג

אחד מחכמי 'התעודה', רב מלומד, שהקדיש בספר 'העומר' מאמר מיוחד לענין זה בשם : 'מפני מה נשארים אנו יהודים ?

– ינסה להשיב על השאלה גם מצד אחר : אנו נשארים ביהדותנו, מפני שאין כל דת אחרת בעולם אשר נוכל להחליפה בה, מפני שכולן כוללות ענינים שונים שאין אנו יכולים לקבל עלינו. 'הדת הטבעית' היתה אמנם מַספּקת לנו. אבל אם נאמר לקבל את הדת הטבעית, הלא עלינו לדעת תחלה את עיקריה, ואם נצא לבקש ידיעה זו בספרים המוקדשים לה, למשל, בספרו של סימון הנקרא בשם 'הדת הטבעית', הנה נמצא שם, כי שלשה המה עיקרי הדת הזאת : חדוש העולם, התגלות האלהות, שׂכר ועונש. וכרגע אנו זוכרים, כי כבר לפני חמש מאות שנה העמידר"י אלבּוֹ, בעל 'העיקרים', גם את היהדות על שלושה עיקרים קרובים לאלו. ובכן הלא היהדות היא היא הדת הטבעית ואין לנו כל צורך להחליפה. ואני לא אשאל אמנם את הרב הזה : מה יענה לאלה מאחינו, הרבים בימינו, אשר יחשבו גם דת סימון וחבריו לפלוסופיא קדומה הרחוקה מאד מהיות 'טבעית', ובכל זאת רוצים הם להשאר יהודים ואינם יודעים מפני מה רוצים ?

– לא אשאלהו כזאת, כי רב הוא ואין לו עסק אלא עם 'פלוסופים מאמינים'. לא אשאל את הרב גם זאת : היאמין בלבבו באמת, שאין שום הבדל בין 'התגלות האלהות' של סימון ובין 'תורה מן השמים' של אלבו ? – לא אשאל, לפי שידעתי, כי מאז מעולם נהגה הפלוסופיא הדתית לעקם את הכתובים בשביל לקרב את הרחוקים, וכבר נעשׂה לה הדבר כהיתר. אבל זאת אשאל, ולשאלה זו צריך היה הרב לשׂים לב : ממה נפשך, אם היהדות כוללת, מלבד אותם העיקרים, עוד איזו דברים שאין דוגמתם בדת הטבעית, הלא אז חזרה השאלה למקומה : מדוע לא נחליף זו בזו ? ואם באמת אין בין זו לזו כלום זולתי שנוי השם, הלא אז תחזק השאלה עוד יותר : מדוע לא נחליף שם בשם, אם על ידי החלוף החיצוני הזה נוכל להפטר מכל צרותינו ? הן לא השם הוא העיקר לתעודתנו, כי אם היכולת למלאותה, כלומר, היכולת להפיץ ידיעת האלהות במובן היהדות, והיכולת הזאת הלא תגדל בלי ערך כאשר במקום שם 'דת יהודית' נקרא בשם 'הדת הטבעית'. ואם כן לא רק רשות יש לנו, אלא אף חובתנו היא לעשׂות כן, לתועלת 'התעודה' אשר למענה נוצרנו... חושב אני למוֹתר להרבות עוד דברים בענין זה, שבימינו אלה קשה גם לשׂאת ולתת בו בכובד ראש.

בעל כרחנו יֵרַאה על שׂפתותינו שׂחוק מכּאב־לב, בראותנו אנשים מצוינים, שהיו יכולים באמת להאיר לעמם האומלל את דרכּו הקשה ומלאה חתחתים, יושבים ומבלים ימיהם בשעשועים כאלה, מבקשים להאמין ושיאמינו אחרים, כי עם שלם חי וקים ונושׂא עליו עוֹל כבד של תורה ומצוות ועוֹל ברזל של צרות ומכאובים וגדוּפים זה אלפי שנה, הכל בשביל ללמד לאחרים איזו דעה פלוסופית, המבוארת כבר בהמון ספרים רבים בכל לשון ובכל סגנון, וכל הרוצה ללמוד יכול לבוא וללמוד בלי כל עזרה מצדנו, וכל שכּן בזמן הזה, שהרוצים ללמוד הולכים ומתמעטים מיום ליום, שגם אנחנו בעצמנו הולכים ושוכחים תלמודנו מיום ליום... ואולם, אם לחכם כמוּנק, או גם להחכמים הזקנים החיים עוד אתנו, אפשר היה ואפשר גם עתה להאמין בתעודת ישׂראל במובן המבואר, לא יפּלא עוד בעינינו כל־כך, בזכרנו, כי מוּנק כתב דבריו בשנות הארבעים, וזקני 'העומר' הנם גם הם בראשם ורובם בני הדור העבר אשר על ברכיו נתחנכו, בני הדור ההוא אשר המושׂג 'סבּה תכליתית' (cause finale) נחשב בעיניו למושׂג מדעי והיה מובן לו ורגיל על לשונו.

אבל איך נוכל להבין את החזיון הנפלא הזה, כי גם חכמים וסופרים מבני הדור החדש, אלה היודעים ומודים, כי 'הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין הולכת ומתגברת', כלומר, השיטה המדעית שאינה מודה במציאות תעודה או תכלית אף במקום שהיא נראית ביותר לכל עין פשוטה, – איך נוכל להבין מה שגם חכמים כאלה מחזיקים עוד בתורה זו, הדורשת אמונה בתעודות העמים בכלל ובתעודת ישׂראל בפרט ובתעודה נפלאה כזאת ביחוד ? אין זאת כי אם בעל כרחם עושׂים כן, לפי שאינם מוצאים דרך אחרת, איך לעשׂות שלום בין היהדות ובין הזכויות : מצד אחד, אין ישׂראל רשאי להיות אלא כנסיה לשם שמים ; מצד שני, הנה הקשר השמימי הזה נתרופף ביותר ; ומצד שלישי, וזהו העיקר, הם מרגישים בלבם, למרות כל אלה, כי עברים הנם ועברים יחפצו להיות. כדי להסתיר איפוא מעיניהם את הסתירה שבין 'האמתיוֹת' האלה, מוכרחים הם לבקש מפלט באותה הדעה הקדומה, ובעת אשר בכל יתר שאלות החיים והמדע הנם בני דורם, לא יוכלו בשאלת היהדות לזוז מן הנקודה שעמדו עליה אבותיהם לפני חמשים שנה, כאלו במשך 'היוֹבל' הזה לא נשתנו המושׂגים וההשקפות במאומה. גם העבדות הזאת, השׂכלית, היא איפוא פרי החירות המדינית.

כי לולא חירותם זו, לא היו אחינו אלה כופרים בעם ישראל ולא היו צריכים לעלות השמימה בסולם ישן רעוע בשביל לבקש שם מה היו יכולים למצוא בארץ. ואף אם נניח, כי גם אז היו נמצאים חכמים שהיו נוטים לבקש לעמם איזו 'תעודה', או ביתר דיוק, איזו מטרה רוחנית לפי תכונת רוחו, – יכולים היו למצוא אחרת, אם גם לא נאה מזו, אך יותר מתקבלת על הלב מזו ויותר מתאימה למושׂגי העת החיה ולהאמת ההגיונית וההיסטורית ; היו אומרים, למשל, כך : הנה עמנו נע ונד בגויים זה כאלפים שנה, ובכל הימים הרבים ההם אין אנו מוצאים שחדש מדעתו איזה ענין גדול, איזו מסלה חדשה בחיים, אלא כל ימיו עוסק רק בסרסרוּת, 'נושׂא ונותן' בסחורה חמרית או רוחנית שנעשׂתה על ידי אחרים. כי כל התועלת שהביא בימי הבינים להשׂכּלת העולם לא היתה בעיקרה אף היא אלא 'סרסרות' או 'משׂא ומתן' : נשׂא חכמה ממזרח ונתנה למערב. 'לפי שלא בהמצאות חדשות תעודתו' – מתנצל על זה מוּנק. [8] לוּ יהי כדבריו ! אבל אחר שראינו, כי מוכשר ישׂראל להיות, וגם היה כבר, 'סרסור ההשׂכלה', הרי הדעת הפשוטה נותנת, כי יקח עליו גם עתה משׂרה זו, אם מבקש לו איזה מטרה רוחנית בחיים ; כי אחר ששב וקבּל עתה את ההשׂכלה במערב, ישוב וישׂאנה למזרח... ואם מלאכת ה'מלמדוּת' מוצאה חן בעינינו כל־כך, הלא טוב לנו ללכת למקום שחסרון 'מלמדים' מורגש ביותר, למקום שנקל יותר למצוא 'תלמידים' מקשיבים. אבל האמת היא, כי לולא היו אחינו המערביים עבדים לזכויותיהם, לא היה עולה על לבם להקדיש את עמם לתעודות או מטרות רוחניות, כל זמן שלא השׂיג את 'התעודה' הגשמית, הטבעית, אשר לכל בריה ; כל זמן שלא ברא לו תנאי־חיים אשר יתאימו לתכונות רוחו ויתנו לו לפתּח את כוחותיו וכשרונותיו, את צורתו המיוחדת לו, בדרך ישרה, לפי צורך טבעו.

כי רק אז, כשישׂיג כל זה, קרוב להאמין, שמַהלך חייו ימשכהו ברבות הימים לאיזה מקצוע, אשר בו יהיה מוכשר ביותר להיות 'מלמד' לאחרים ולהביא עוד הפעם תועלת כללית לכל המין האנושי, לפי רוח העת החדשה. ואם אז יקומו 'בעלי מחשבות' ויאמרו, שהמקצוע הזה היא תעודת עמנו אשר למענה נוצר, לא אוכל אמנם להשתתף באמונתם זו, אך לא אצא לריב עמהם בשביל שנוי השם בלבד... אך הן אז בלי ספק כבר יעלו עשׂבים בלחיי.

ועתה, בעודני חי, אם אוֹמַר להסב עיני כמעט רגע מן הסכלוּת והשפלוּת והעניוּת הנוראה אשר על כל סביבי ולבקש נוחם לנפשי שם, מעבר לגבול, במקום שאנו מוצאים מאחינו פרופיסורים, חברי אקדמיות, שׂרי חַיל ונושׂאי משׂרה, – והנה גם שם, מבעד לכל הכבוד והגדוּלה, אראה עבדות רוחנית כפולה, מוסרית ושׂכלית ; אראה ואשאל לעצמי : המקנא אני בזכויותיהם של אחינו אלה ? ואענה באמת ובתמים : לא ולא ! לא הן ולא שׂכרן. אני, אם זכויות אין לי, לא נתתי גם נפשי תמורתן ; אני יכול אני להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק ; אני מוּתר לי לזכּור את ירושלים לא רק בשעת 'עבודת הקודש', לקרוא 'איכוֹת' בצבּור וביחידוּת, מבלי שישאלני אדם 'מה לי ציון ומה אני לה' ; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא 'היתר' למציאותו ; אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי ; אני יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי ; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין', מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי ; – בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבּה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות את אחרים או את עצמי... וחירותי זאת הרוחנית – ילעג לי מי שירצה – לא אחליפנה ולא אמיר אותה בכל הזכויות שבעולם. י"ט שבטתרנ"א