דוד והראם
דָּוִד הָיָה רוֹעֶה צָעִיר,
לִפְנֵי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ אַדִּיר.
יוֹם אֶחָד רָעָה אֶת הַצֹּאן בַּמִּדְבָּר,
וּפִתְאֹם רָאָה לְפָנָיו הַר.
עָלָה עַל הָהָר, הִתְנַשֵּׁף, הִזִּיעַ,
עַד אֲשֶׁר לַפִּסְגָּה הִגִּיעַ.
לְפֶתַע הִתְנַעֵר הָהָר וְהִתְרוֹמֵם,
זֶה לֹא הָיָה הַר אֶלָּא רְאֵם!
דָּוִד הָיָה רָכוּב עַל הַקַּרְנַיִם,
גָּבוֹהַּ כָּל כָּךְ – שֶׁהִגִּיעַ לַשָּׁמַיִם.
הִתְחַנֵּן דָּוִד: "אֱלֹהִים, אֲנִי כְּבָר לֹא יכוֹל,
עוֹד רֶגַע מֵרֹאשׁ הָרְאֵם אֶפּוֹל.
אִם תּוֹרִיד בְּשָׁלוֹם אֶת הַצֹּאן ואוֹתִי,
אֶבְנֶה לְךָ בֵּית מִקְדָּשׁ עֲנָקִי.
וְגָדְלוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם
יִהְיֶה מֵאָה אַמּוֹת – כְּאֹרֶךְ הַקַּרְנַיִם."
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶעְתַּר מִיָּד,
וְשָׁלַח לַמָּקוֹם אַרְיֵה מְיֻחָד.
הִתְיָרֵא הָרְאֵם מִן הָאֲרִי וְנִלְחַץ,
וְתֵכֶף נִשְׁכַּב וּלְפָנָיו רָבַץ.
דָּוִד רָצָה לָרֶדֶת אֲבָל...
רָאָה אֶת הָאַרְיֵה וְנִבְהַל.
אֵיךְ יִנָּצֵל דָּוִד מִן הַלָּבִיא?
מִיָּד זִמֲּן הקָדוֹשׁ בָּרוּך הוּא צְבִי.
קָפַץ הָאַרְיֵה בְּעִקְבוֹת הַצְּבִי וְרָץ אַחֲרָיו,
כָּךְ יָרַד דָּוִד מֵהָרְאֵם - וְנִצְּלוּ חַיָּיו.