למה אנחנו זוכרים את הנופלים בעזרת צפירת אזעקה? | כאן סקרנים

בהרבה מדינות חולקים כבוד לנופלים עם עמידה בדממה.

אבל צפירה תוך כדי הדומייה?

ברמה הלאומית, כיום, יש את זה כנראה רק בישראל.

אז מאיפה התחיל המנהג הזה, מי רצה להאריך אותו ל-15 דקות,

ולמה בישראל המשיכו עם זה אחרי שכולם הפסיקו?

את יללת הסירנה אנחנו מכירים כאזעקת חירום.

זה התחיל באירופה בסוף המאה ה-19

במטרה להתריע מפני שריפות ולהזעיק את מכבי האש.

אבל הם לא המציאו את הגלגל.

הם פשוט הלכו לכנסייה ולקחו מכשיר שהומצא בערך 100 שנים קודם לכן

כדי להגביר את הצליל הבוקע מצינורות העוגב.

העוצמה של סירנה עשתה את העבודה:

היא הייתה חזקה, ייחודית ושידרה סכנה ודחיפות.

כדי להעצים את האפקט,

כיוונו את הסירנה לשני טונים בצורה של Hi-Low,

קצת כמו סירנה של מכונית משטרה בישראל שמשתמשת בתווים מי ואז דו.

העוצמה שנבחרה הייתה קרובה לסף הכאב.

אבל מה הקשר בין זה לבין דקת דומייה?

הטכנולוגיה הלכה והשתכללה ובמהלך מלחמת העולם הראשונה

הבריטים פרסו בערים הגדולות צופרים כדי להתריע מפני הפצצות.

היה צורך להבדיל בין שני מסרים:

צפירת אזהרה - נקבעה כצליל עולה ויורד,

ובהמשך נוספה גם צפירת הרגעה - צליל ארוך ומונוטוני.

אז הבינו שיכול להיות כאן פטנט:

אפשר להשמיע צפירה לכל אזרחי הממלכה באותו הזמן.

ואפשר לנצל את זה לא רק עבור התרעות,

אלא גם כדי לגרום לכל האזרחים לעמוד דום ביחד, לאות זיכרון.

אז לקחו את צפירת ההרגעה ונתנו לה משמעות חדשה - צפירת זיכרון.

המנהג הבריטי הזה, כמו הרבה אחרים, הובא גם הוא לארץ ישראל.

הצפירה הראשונה כאות אבל הושמעה בתל אביב ב-1925

כחלק מיום הזיכרון לחללי מלחמת העולם הראשונה.

בירושלים, לעומת זאת, נשמעו אז מטחי יריות.

כבר בשנות ה-30 צפירות כאות אבל צברו פופולריות בארץ.

בהלוויה של ביאליק, למשל, ב-1934, הופעלו צופרים של בתי חרושת.

כתבו על זה אפילו בעיתון "דבר":

"אותה שעה נשמעו בכל פינות העיר צפירות בתי חרושת

"והכבאים שהודיעו על ביטול מלאכה וכל עבודה.

"העיר הפסיקה את שאונה והמונה למן קצה ועד קצה".

מנהג הצפירה ביום הזיכרון התפשט גם להרבה מדינות נוספות,

אבל בגדול הופסק כבר בשנות ה-50. למה?

כי הוא עורר טראומות ממלחמת העולם השנייה.

הבריטים למשל, החליפו את הצפירה בצלילי פעמוני הכנסייה,

וכך עשו גם מדינות כמו הולנד, צרפת, אוסטרליה וקנדה.

אבל אצלנו... בשנות ה-50 הצפירות רק התחילו לקבל תוקף רשמי.

ביום העצמאות הראשון, ב-1949, היו כבר אזכרות לנופלים

שהייתה בהן דקת דומייה, אבל ללא צפירה רשמית.

מה שכן, היו כמה יוזמות מקומיות של צפירות.

למשל בחיפהב"יום שחרור העיר",

נערכה דקת דומייה שלוותה בצפירה שהושמעה במערכות האזעקה בעיר,

בסיוע הספינות בנמל חיפהש"צפרו בכל הכוח, לבקשת ראש העיר".

תל אביב ראתה כי טוב והלכה בעקבות חיפה וזה לא עצר שם.

ב-1951, נוהג הצפירה כבר התפשט לכל הארץ.

באותה השנה יום הזיכרון ויום העצמאות הופרדו לשני ימים צמודים.

ואז כבר כן הושמעו בארץ שתי צפירות:

האחת של דקה בשבע בבוקר כדי לסמן תחילת יום הזיכרון,

ואחת של שתי דקות בשבע בערב כדי לציין את סופו.

אבל המשפחות השכולות זעמו מעצם הצמדת הימים,

וארגון "יד לבנים" דרש להאריך את הצפירה ל-15 דקות

כדי להגדיל את הרושם של יום הזיכרון.

בכנסת הוסכם שההצעה לא ריאלית,

אבל כן הוחלט ב-1952 להוסיף צפירה שלישית בת שתי דקות,

שהושמעה באמצע היום.

הבעיה הייתה שכל נושא הצפירה לא כל כך תפס עדיין,

והמשפחות השכולות התלוננו שבמקומות רבים התנועה פשוט המשיכה כרגיל.

כדי להבטיח שהתנועה תושבת, פנה שוב ארגון "יד לבנים" לרשויות.

הפעם, בתביעה לנתק את רשת הטלפונים הארצית בזמן הצפירה.

חברי הוועדה הממשלתית העדיפו לנסות דרכים מתונות יותר:

הסברה, אכיפה מצד שוטרי תנועה, ואפילו הצבת מחסומים.

אבל ההצעה הפשוטה והיעילה ביותר הייתה להוסיף עוד צופרים.

וזה עבד, המנהג תפס והתחיל להשתרש.

במשך שני העשורים הבאים הצפירות שונו, הוקדמו ואוחרו מסיבות כאלה ואחרות,

ולאחר תיקון חוק "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" בשנת 1959,

נוספה צפירה בת שתי דקות גם ליום השואה.

ככה למשל תיארה בשנת 1958 תלמידת כיתה ו' נעמי שטרן מרחובות

את תחושותיה במהלך הצפירה ביום הזיכרון:

"נשמעה צפירה. עמדתי דום, ולנגד עיניי חלפו דמויות שונות

"אשר בזכותן השגנו את עצמאותנו.

"ראיתי בדמיוני טנקים, חיילים, רובים וסטנים בידי חיילים עבריים

"אשר הגנו על המולדת ונלחמו בגבורה נפלאה".

פחות או יותר באותה תקופה העולם הפסיק עם הצפירה ועבר לדרכים אחרות.

אבל אנחנו המשכנו.

למה? קודם כול, הרגל.

אין לנו הרבה פעמוני כנסיות, וצופרי האזעקה - הם פשוט שם.

מאז סוף שנות ה-90 זה גם ממש פשוט:

ההפעלה של הצופרים היא אלקטרונית ואפשר לעשות אותה מרחוק.

עד אז הפעילו אותם חיילי מילואים אחד אחד, ידנית.

אבל זו לא רק קלות התפעול:

הזיכרון ומצב החירום הם חלק בלתי נפרד מאיתנו,

מהחוויה שלנו ומחיי היום יום. אנחנו מנסים להדחיק את מצב החירום

ואת האפשרות שהצפירות יכולות להיות צפירות אמת.

וגם הידיעה שמערכות ישראל, הזיכרון שלהן והשכול,

הם חלק בלתי נפרד של החיים שלנו.

שני הדברים האלה גורמים לכך שהצפירה מייצרת את הכוח האדיר הזה

של העבר ושל ההווה שאנחנו חיים בו.

הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו פה בישראל.

ויש גם פן יהודי לצפירה:

כבר אלפי שנים שיש יום בשנה שבו יהודים עומדים בשקט

ומקשיבים לצפירה קצת אחרת.

במחזור אפילו קוראים לראש השנה "יום הזיכרון".

בתקופת המקדש נהגו לתקוע בשופר באירועים מיוחדים,

וגם עם כניסת השבת, כדי לבשר שהגיעה העת לחדול ממלאכה.

ועד היום בהרבה מקומות בארץ

אפשר לשמוע צפירה של ממש בכניסת השבת.

הצפירה היא כבר מנהג כל כך ישראלי,

שלא נראה שהיא הולכת להשתנות מתישהו.

או שאולי כן? מה אתם אומרים?

מדהים לחשוב כמה הרעש של צפירות מפעיל אותנו.

בסרטון שלם שעוסק בצפירה לא השמענו אפילו צפירה אחת.