שירה אמונה רוצה להמשיך לחיות גם אחרי החזרה לשגרה | כאן קורונה
היוש. -מה קורה, שירה אמונה?
בסדר, ברוך השם. -יופי, אנחנו פה, ליד הבית שלך, מחנים.
רק מזכירה לכם שבגלל שאני בסיכון גבוה,
זה ממש ממש מפחיד אותי.
אז אשמח אם תקפידו על מסכות ולשמור ממני מרחק. -אוקיי.
וכפפות כשאתם נוגעים בדברים שהם של הבית.
היי, אני שירה אמונה, אני בת 31,
ולפני עשר שנים חליתי במחלת ריאות נדירה ופרוגרסיבית.
במדינת ישראל יש כמיליון אזרחים המוגדרים אוכלוסיות בסיכון.
זה יוצא אחד מתוך תשעה, יותר מ-10%.
אני אחת מהם.
אסטרטגיית החזרה לשגרה, ההכרחית כל כך למשק הישראלי,
לא כוללת אותי.
היא לא משערת עוד כמה זמן אשאר כלואה בבית.
התחושה של להיות כלואה בתוך הבית,
מה סדר היום? מה את עושה כל היום בבית?
כל יום זאת מלחמה.
כל בוקר זאת מלחמה לקום.
כי את פשוט ממש בציפורניים מוצאת דברים למלא את היום שלך,
מבקשת הרבה עזרה מחברים. מזל שההורים שלי איתי.
הרבה נטפליקס, וואו, ממש מלא.
שברתי את נטפליקס בעיקרון, נטפליקס שבור בגללי.
אבל זו ממש מלחמה.
אין שום התייחסות או ניסוח של הנחיות לכל נקודות ההשקה
בין אוכלוסיות בסיכון שנשארות בבית לבין בני בית שחוזרים לעבודה.
אבא שלך בבית, נכון? -כן.
ומה יכול לקרות אם הוא הולך לעבודה?
הוא יכול להיות נשא או להידבק בלי לדעת, ולהדביק אותי.
אם אני נדבקת בנגיף, אין לי הרבה סיכויי הישרדות.
כשפורסמו ההנחיות של משרד החינוך והבנתי שאבא שלי לא חוזר לעבודה,
מאוד חסר לו.
פשוט פרצתי בבכי, ממש, אמרתי לו, אני מרגישה כל כך אשמה.
אבל, עוד פעם, זה על ימי המחלה שלו. אתה מבין? זה על חשבונו.
זה לא פייר, אני פשוט מרגישה כל כך אשמה
וזה כל כך לא הוגן, לא בחרתי שום דבר מזה.
בתור אזרחית סחית בלטה, פניתי לפיקוד העורף
וביקשתי מהם את ההנחיות. אין הנחיות! אין בשבילי הנחיות!
שיתנו לי כל הנחיה שהיא, אנחנו נקבל אותה,
אבל אי אפשר לחזור לשגרה כל כך מהר
כשאתה פשוט שוכח יותר מ-10% מהאזרחים וזורק אותם לצד הדרך.
זה לא הגיוני.
אני מאוד פעילה בפייסבוק ולא פעם ולא פעמיים
אנשים כתבו לי, "נו, באמת, אוכלוסיות בסיכון,
"תישארו בבית, בגללכם מלכתחילה נכנסנו לבלגן הזה".
כאילו, מה?
באיזו מאה אנחנו שנכים הם עול על החברה?
אל תציירו אותי כאילו אני מכניסה יד לכיס של אנשים אחרים
ולוקחת להם את הכסף ודופקת את המשק.
יש כאן אפליה מאוד ברורה על רקע בריאותי.
את תיתקעי בבית וכל השאר יצאו לעשות גבות.
אני רק רוצה לחיות,
וב"לחיות" אני מתכוונת בלחיות ולא רק להמשיך להתקיים.
מגיע לי. אף אחד לא מתייחס אליי.
אין לי בעיה שיגידו לי, "תצאי בספטמבר".
אין לי בעיה שיגידו לי,
"אנחנו לא יודעים עדיין, אנחנו חושבים עלייך",
אבל אפילו לא להזכיר אותי בהנחיות?
אפילו לא להגיד, חברים, זה חשוב מאוד
כי יש בינינו אוכלוסיות בסיכון, גם אנשים שלא רואים עליהם,
אז תלכו עם מסכה?
לפני יומיים הייתי כבר במצב נפשי ממש רע.
אימא שלי פשוט תפסה אותי, שמה אותי באוטו, שמה עליי מסכה,
לקחה אותי לים.
אנשים בלי מסכה, פשוט הולכים לבלות בים,
בכיף שלהם, לא עושים ריצה. מותר פעילות ספורטיבית בים,
מסתבר שלאכול אבטיח זה פעילות ספורטיבית.
עשר דקות, רבע שעה,
קלטנו שאנשים מסתובבים יותר מדי בלי מסכה סביבנו,
התחלתי להילחץ, התקף חרדה קטן, חזרנו הביתה.
דרך אגב, מי נחשב אוכלוסייה בסיכון? -יפה, אז זו עוד נקודה,
שאף אחד לא יודע מי נחשב אוכלוסייה בסיכון.
רופאי המשפחה לא קיבלו קריטריונים ממשרד הבריאות
שמגדירים מי אוכלוסייה בסיכון.
מה שהייתי רוצה לראות בשטח,
כדי שאוכלוסיות בסיכון יוכלו להשתלב בחזרה לשגרה,
זה חקיקה ששומרת על המשרות שלנו.
אנשים מאבדים את העבודה שלהם כי למעסיק לא שווה להחזיק מישהובחל"ת.
לא לדבר על חזרה לשגרה כי אנחנו לא בשגרה.
אנחנו לא קרובים לשגרה.
וברגע שידברו על "חזרה לשגרה", האוכלוסיות בסיכון פשוט יפוטרו
כי הם לא יכולים לחזור לעבודה.
או אנשים שעובדים גרים עם אוכלוסיות בסיכון.
בעלי העסקים, לא לבטל משלוחים,
זה באמת צינור החמצן האחרון שלנו לעולם בחוץ.
לשמור לנו שעה אחת ביום או חצי שעה לפני הפתיחה,
בתיאום מראש, שנוכל להגיע בלב שקט
ולא בהתקפי חרדה מטורפים.
אנשי הזום והלייב, לא להפסיק. פשוט לא להפסיק.
פתאום זה נגיש לכולם וגם אף אחד לא יודע מה יקרה איתו מחר.
אכיפה מאוד מאוד קפדנית על מסכות.
בכל פעם שאני הולכת ברחוב ורואה אנשים שמקפידים על ההנחיות,
הלב שלי מתרחב. זה מרגיש שרואים אותי,
שחושבים עליי, שמתחשבים בזה שאני עלולה להיות בסיכון גבוה.
אנחנו פשוט רוצים שהעולם הזה יספור גם אותנו,
גם אנחנו בסוף אזרחים שווי זכויות.
לא בא לי למות. זה פשוט העניין.
לא הייתי נאבקת על זה כל כך
אם לא היה פשוט מאוד לא בא לי למות. כאילו...
