"אם מחבקים אותי - העצמות שלי יוצאותמהמקום" | כאן מקשיבים
צריך להיזהר כשמחבקים אותך? או כשנוגעים? -כן, כן.
זה לא בנגיעות כאלו, אבל נגיד אסור לחבק אותי נורא נורא חזק
כי אז בהכרח משהו פשוט יצא מהמקום.
יש עוד דברים יומיומיים כאלה שצריך להיזהר איתך? -אה...
כן. את רוצה שניכנס למקום הזה? -כן, מעניין אותי...
יחסים אינטימיים.
כשאני עם הבן זוג שלי הוא צריך נורא להיזהר.
זה קורה שאת פתאום פורקת ירך.
לא כי התכוונת או כי עשיתם איזה משהו חריג,
כי זה פשוט ככה הגוף שלך.
אני פשוט מנסה לדמיין את זה.
בואי, את רוצה לגעת? אני אתן לך להרגיש.
את לא תיתקלי בהמון אנשים שחולים באהלרס דנלוס.
התסמינים הקליניים הם בעיקר פריקות של מפרקים.
אני פרוקת כל מפרק בגוף:
אצבעות, מרפקים, ברכיים, כתפיים, לסת.
מה זה אומר לפרוק לסת למשל?
לצורך העניין את מפהקת קצת יותר מדי חזק ופותחת את הפה,
או שאת מצחצחת שיניים, אז את פשוט יכולה לפרוק את הלסת.
היא נתקעת או יוצאת מהמקום, לא נעים.
אבל מה זאת אומרת? את מצחצחת שיניים ונשארת נגיד ככה?
כן, נשארת ככה. כן.
ואז מה עושים?
ואז את מתחילה לשחק עם זה, נאמר 20 שניות,
עד שאת עושה איזושהי תנועה ומחזירה אותה למקום.
אבל זה לא עכשיו שאני אומרת לך שאני פורקת אחת לחודש,
אני בנאדם שפורק פעמיים בשבוע.
אני אראה לך משהו קטן, רוצה?
מפחיד? -לא, ממש לא.
את רואה את היד שלי? -כן.
אוקיי, אז עכשיו תראי, נכון היא ישרה? -נו?
אז היא ישרה, הכול טוב עם היד.
אז עכשיו הבוהן, האגודל יצא מהמקום.
אאוץ'... שיואו. -רואה?
זה נראה קצת מוזר. לא, סבבה, זה פשוט נראה לי כואב נורא.
זה לא כואב לך כשאת עושה את זה?
כאילו, אולי זה קצת יציק לי אחר כך, אבל... לא...
אני יכולה גם לעשות את זה עם הכתף. -לא, לא, לא!
מה, תשמעי, לפרוק כתף זה כבר לא צחוק בכלל.
את כל הזמן צריכה להיותב"קונטרול" על עצמך.
למשל כשאני משחקת עם מיקה.
מיקה היא ילדה מהממת שנורא אוהבת שמקפיצים אותה ומתרוצצים איתה ו...
קרה לך שפרקת משהו אחרי משחק איתה? -בטח, כל הזמן, ברור.
היא נבהלת?
היא נעמדת."אימא, את בסדר"
ואז אני אומרת לה"כן, כן, שנייה רגע, אני צריכה להחזירלמקום".
עכשיו, זה... את יודעת, ילדים,
יש להם את הקטע הזה שהם נורא מהר קולטים אותך,
נורא מהר לומדים אותך, ואז הם גם מחקים אותך.
אז את יודעת, היא פתאום...
מתוך פינוק היא מסוגלת לקום ולהגיד"איי, כואב ליהגב".
כאילו, את יודעת,
וממש לעשות את המימיקה בפנים שהיא נורא מזכירה אותי.
ממה בעצם נגרמת התסמונת הזאת?
כי אין קולגן, אין מה שיחזיק את המפרק.
אז אצלי זה התפרץ אחרי שילדתי את מיקה.
זה אומר שלתקופה של בערך חצי שנה החיים של כולנו נעצרו.
זה הגיע למצב שלא יכולתי לקום מהמיטה.
את לא... את סוג של חיה מתה, בתקופה הזו.
את לא יכולה לעשות כלום.
אז מה עושים בעצם? איך מתמודדים עם דבר כזה?
לא מתמודדים, זו האמת. קשה.
תחשבי עלייך, בתור בן אדם, על כל מה ש... על כל מי ומה שאת.
ועכשיו אני אומרת לך, קחי נשימה עמוקה,
והחל מהשנייה הזו אין יותר את האורית הזו. אין.
אין את העבודה שלך, אין את הזוגיות שלך,
אין את מערכת היחסים עם הילדים שלך, את המשפחה שלך,
את מקום העבודה שלך. אין, זה לא קיים.
אבל את יודעת, אני מקשיבה לך ואת נראית לי שמחה, מתפקדת.
זאת אומרת, אני לא רואה עלייך את כל מה שאת מתארת.
עכשיו. -כן. -כי...
את במקום אחר? -כי עברנו דרך, כן.
כי את בהכחשה בהתחלה.
את אומרת לעצמך - אין סיכוי, כאילו, בואו, אני לא...
אני מעבר לדברים האלו.
גם בהתחלה ציירו לי עולם כזה נורא ורוד. אמרו לי,
"תקשיבי, את תמשיכי לעבוד, תמשיכי לנהל חיי משפחה רגילים,
"תביאי עודילדים".
עכשיו אני כן אבכה.
תמיד רציתי הרבה ילדים.
את יודעת, בהתחלה זה היה כזה - לפחות ארבעה.
ואז קרה כל מה שקרה.
עובר לך בראש שאולי מיקה תישאר בת יחידה? -כן.
וזה... זה גומר אותי.
אף אחד לא באמת יודע להגיד מה יהיה,
זאת אומרת, איך הגוף בכלל יעבור היריון.
ואם עכשיו אני מביאה עוד ילד ועוברת את ההיריון כמו שצריך
ואז אני חווה התפרצות,
אני משאירה את הבן זוג שלי עם שני ילדים, בלי אימא.
ויש את הקיים, זאת אומרת, יש את מיקה והיא מהממת ואנחנו...
כל יום אני אומרת תודה על זה שיש לי אותה.
זה סוג של הימור.
