ההתמודדות של אסתי | חייבים לקטוע את הרגל - פרק 1
הולכים להוריד לי את רגל שמאל.
הולך להיות לי פרוטזה
ואני הולכת לחיות את החיים שלי עם רגל אחת מברזל.
הקטיעה מתוכננת לשבוע הבא, מפחידה אותי נורא.
זה היה מאוד קשה וכואב
יותר ממה שאני החלטתי את זה, לספר לאחרים ו...
במיוחד לסבתות, סבתות לוקחות ממש קשה דברים...
אני אסתי סגל, בת 24, אני באה ממשפחה חרדית.
אני קצת בחרתי בדרך שהיא שונה שיותר מתאימה בשבילי.
קרוב לגיל 17 חליתי בסרטן, סרטן העצמות,
ובעקבות זה היו צריכים להוציא לי את הברך ולשים לי משתל, ברזל.
זה לא הצליח.
כשיש גוף זר בתוך הגוף, יש יותר סיכוי שהגוף ידחה אותו.
עברתי הרבה ניתוחים שניסו לשפר את המצב שלי ברגל, בלי הצלחה.
כל ניתוח רק עשה יותר גרוע והגעתי למצב היום, שאני...
שום משכך כאבים לא עוזר לי,
ואני לוקחת הרבה מאוד משככי כאבים.
בהתחלה פשוט הייתי צורחת שעות מכאבים.
למדתי לבלוע את זה ולחייך,
אבל יש אנשים שפשוט חיים עם כאבים 24 שעות ביממה.
כל יום כאבים, כאבים, כאבים, כאבים, כאבים, כאבי תופת.
אני עם אנטיביוטיקה, 24 שעות לא עוזב אותי לרגע.
הרופאים ראו שהזיהום ממש לא הולך לשום מקום
והחלטנו ללכת על קטיעה בערך עד לפה.
התקווה שלי בקטיעה שתהיה לי איכות חיים,
שאני אוותר על הכאבים ביחד עם משככי הכאבים
ושיהיו לי חיים נטולי כאב.
אני יודעת שזה גם ידרוש הרבה עבודה ממני כי מגיעים כאבי פנטום.
בעצם כואבת רגל שכבר לא נמצאת,
המוח מתבלבל ואז צריך לחנך אותו.
אני מאמינה, ואני אופטימית שעוד שנה,
אני אהיה בלי שום כאב ואני אצליח לעשות הכול
יותר ממה שעשיתי בכל השנים האחרונות ביחד
ואני אקיף את העולם, אולי אתחיל לגלוש,
אתחיל לחיות תכלס.
אני אצא מהמיטה המעפנה שלי,
שאני נמצאת בה כל הזמן, 22 שעות בממוצע ביום.
אני אתחיל את הפרק ב' שלי בלי רגל.
עכשיו כל מה שלא היה טוב בפרק א' - אני צריכה שיהיה טוב בפרק ב'.
ותראו אותי מעכשיו, שאתם לא רואים, אבל אני סובלת מכאבים,
עד שאני אוכל לבעוט למצלמה עם רגל פלטינה.
מה שצריך לקרות קורה, ואין לנו שליטה על זה.
יש לנו שליטה על איך שאנחנו מגיבים לדברים האלה.
ונכון שאני קצת מגיבה בפחד וחוסר אונים, אני לא נלחמת בזה.
טוב, יאללה. -יאללה.
אתה בא איתנו, טדי.
למה אתם לא אומרים לי שהשיער שלי מבולגן?
אנחנו בעצם נוסעים להסתפר.
שיער שגידלתי מאז שחליתי,
בשביל היום הזה. לתרום משהו שהוא ממש משמעותי,
שהוא חלק ממני.
היי. סליחה שגרמתי לך לחכות כזה הרבה, ממש מתנצלת. -זה בסדר.
אל תשאל יותר מדי פעמים כי אני יכולה להתחרט.
לא, לא נראה לי שאת תתחרטי...
אני מפחדת להסתכל.
אתה כבר לא מקצר לי יותר, נכון? -לא, האורך מזמן כבר לא...
איזה מוזר זה לראות את עצמי ככה.
יו... מה אתה אומר?
את האמת? -יפה לך.
תרומת שיערל"זיכרון מנחם".
עכשיו יש לי שיער קצת יותר קשוח.
You're tough.I'm tough.
עוד עומד לי חתיכת אתגר מול הפרצוף,
לעבור את הקטיעה וגמילה ממשככי כאבים.
אתה יודע איזה קשה זה?
זה אחד הדברים הכי קשים שיש ועוד עושים לי את זה ביחד.
אני שמחה להיגמל, אבל זה פשוט נורא מפחיד.
עד כה, את נהנית? -כן.
אולי נקנה לי נעלי נייק ואני אתחיל לרוץ ככה.
איפה כל השערות? גורנישט?
מאמי, זה לא בני ברק, זה שמים גלימה והכול נופל על הגלימה.
יפה לך.
אין דברים כאלה. -זה מפחיד ממש.
חשוב לנו לראות אותה שמחה. -כן.
את מאמינה שתרקדי איתה בחתונה? -בטח, בטח. -למה לא?
כששואלים אותי "מה קרה לך?" אני אומרת: "אה, נפלתי מגן עדן".
תרימו לי, תרימו לי.
כמה שאני אעוף יותר גבוה, ככה הנפילה תהיה יותר שווה.
רגע. קלטתי אותך, זה הסמל המסחרי שלך.
כן, זו תנועת הניצחון. יאיי! עשיתי את זה!
זה גם תמיד קורה בטיולים, אחרי שאני מתאמצת
מגיעה לראש ההר, מגיעה למטרה, אני כזה כולי...
המקומות האלה מוציאים ממני יכולות שעכשיו תיתן לי ללכת על חול
במקום שהוא לא ים, יהיה לי כל כך קשה וכואב,
אבל הים הוא כל כך מתגמל. כזה כיף פה!
בפעם הבאה שאני פה, אני כבר...
אני כבר בלי ארבע רגליים - שתי רגליים ושני קביים.
הקביים כבר לא יהיו הסמל המסחרי שלי, וגם לא הכאבים.
תהיה לי פרוטזה והיא תהיה סקסית, חייבת להיות.
אני אהיה כזה, אשת ברזל, וונדר וומן.
