ההתמודדות של אסתי | הניתוח - פרק 2
היי, אממ... אני נמצאת ב...
תל השומר פה, מסביבי. אני לא רוצה כרגע חיזוקים והכול
כי אתם פשוט לא במקום הזה ולא מבינים את זה,
ואני לא מצפה מכם להבין את זה.
זה בסדר שאני מפחדת. תפסיקו להגיד לי, אל תפחדי.
נראה אתכם שיחתכו לכם רגל, חס וחלילה, ולא תפחדו.
אני מצטערת שאני יוצאת עליכם, אני...
אני אעדכן אתכם אני מקווה שאני...
ארגיש יותר טוב. ביי בינתיים.
אנחנו עוד יכולים להתחרט, נכון?
יש לי ניתוח מחר, אני צריכה להתקבל לאשפוז.
אין התחייבות?
שלחת בפקס? -שלחתי, כן.
כואב לי, אני לא יכולה ככה, אני...
אין לי עצבים לזה, זה... אני שונאת את זה...
אני שונאת את זה, אני שונאת את זה,
אני שונאת את זה, אני שונאת את זה, אני שונאת את זה,
אני שונאת את זה, אני שונאת את זה, אני שונאת את זה.
זבי, תקשיב אני עכשיו בתל השומר
ומכבי אומרים שאין להם טופס 17 למרות שכבר הגשתי את זה מזמן.
אולי זה סימן שאנחנו צריכים ללכת מפה.
ואז איפה ללכת? -לא יודעת.
להיות לידי זה כמו להיות ליד דינמיט.
ההורים שלי, זה שהם... שורדים את זה, זה נס.
אני פשוט, כאילו בא לי להתפוצץ על אנשים.
כל הזמן שופטים אותי, כל הזמן מנסים לחנך אותי ו...
זה מחרפן אותי.
צריך להבין שאם הגעתי למצב הזה זה סימן שעשיתי כל מה שאני יכולה
בשביל להימנע מזה, ואם לא הצלחתי להימנע מזה אז...
מה שהכי קשה זה לקבל את זה. ואנשים מעיזים להגיד לי, אל תפחדי.
טוב, יאללה, שננתח?
מזל שאין לו עורקים, וגידים, ועצבים.
מסכן שלי.
הוא עדיין מחייך.
אם אני אתחרט עד מחר בבוקר, אני אחזיר לו.
בחדר 10 - הכי לא מושלם שיש.
חדר ארור, מקולל.
דברים שעברתי פה, בחדר הזה... אני פשוט לא רוצה לעבור אותם שוב.
היא ישנה פה בלילה? -היא ישנה.
כמה זמן אתן חברות?
יהיה ניתוח עוד שעה, גג שעה וחצי. -באמת?
לא, אני לא מוכנה.
עוד מעט, תתרחצי, תהיי מוכנה.
לא, אני לא מוכנה... -נפשית? -כן.
בואי ניסע לים. -יאללה. -יש לנו שעה.
את שומעת? אנחנו הולכות לים.
מתי? -עכשיו.
מאמי, אני התחרטתי. -מה? לעשות את הקטיעה. -למה?
מפחדת.
היא צוחקת. -אני לא צוחקת.
את? קטן עלייך. -זה לא! זה לא.
זה מה זה מעצבן אותי שאנשים אומרים שזה קטן עליי כי זה לא,
מורידים לי רגל. זה לא קטן עליי, זה גדול עליי בכמה מידות.
אני לא רוצה לעשות את זה.
נכון, ברגע האחרון ככה זה, תמיד חוטפים רגליים קרות.
אני לא רוצה לעשות את זה. הם אמרו לי שאני יכולה להתחרט.
שמה? -שאני יכולה להתחרט.
אז מה את אומרת עכשיו?
שלום לך רגל, שלום.
איך את מצליחה להיות עם זה כל כך שלמה כשאני לא?
כל כך כואב לי הרגל שלך... אני כל כך...
אני לא רואה אותה עושה לך טוב בחיים.
מה היו החיזוקים שהייתי אמורה להגיד לעצמי היום?
למה פתאום יש לי בלאק אאוט ואני לא מצליחה לזכור את כל החיזוקים?
אל תחזרי אחורה, בואי נלך קדימה.
תגידי לי דברים שהייתי אמורה לחזק את עצמי היום.
אנחנו אמורים לצאת לדרך חדשה, אנחנו אמורים להילחם עכשיו
אנחנו אמורים להיות עכשיו מאוד אמיצים.
ומה יהיה עם הכאבים?
אני לא חשבתי שאני אהיה ככה.
ברגע שאני אתאושש אני אתן הרצאות ואני אחזק אנשים.
אני צריכה את השליחות.
לא, אני צריכה משהו שהוא יותר מאשר לפנק את עצמי.
אני צריכה מטרה בשביל לעזור לאחרים.
אנחנו מאחורייך. -ונצא לאיזה מרתון משפחתי כל המשפחה, טוב?
יאללה. -נצא לאנשהו. -יאללה. -לא חייבחו"ל. אפשר גם בארץ.
מתאים, מתאים, מתאים לי, קדימה. -אוקיי, אוקיי, אוקיי...
יוצאים, אודי תבוא איתנו. אודי תבוא איתנו.
אני אשיג דירה או משהו ונהיה כל המשפחה שבת שלמה?
כן, בשבילך נעשה את כל מה שתגידי.
נחגוג. את יכולה להיות אופטימית, את יכולה.
כן, בואי נגיד עוד פעם מה זה אופטימית. אני אופטימית, אני חזקה,
אני לוחמנית. -אני לוחמת, אני לא חושבת על העתיד,
אני לא לבד, אני לא לבד,
ויש לי את התמיכה שלכם, של ההורים והמשפחה.
בואי נוריד את השמיכה.
אנחנו אחיות. -אוי, איזה יפות.
אני רוצה ללבוש את הנעליים שלך.
צריכים לרקוד, עם שתי הרגליים.
בואו נשים מוזיקה.
"אני רחוק שוב מהבית, חבוש מגבעת של אבי
"כל הסרטים שחור לבן, אחרת לא נבין,
"ואת בתוךהג'ינס שלך בסרט בחיים אולי,
"ולבמאי יש את כולם הוא כמו האלוהים,
"בודדת את רוקדת, שולטת בצעדייך..."
הנה הגיע. -הנה הסניטר הגיע. יאללה.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' אֲדנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי
"תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי
"אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים
"וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ
"וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ..."
זה גם הפסוק שלי.
בהצלחה, אסתר. -תודה רבה. -תודה.
אנחנו הולכים לחדר ניתוח,
עם כל המשפחה והחברים. כמעט כולם.
זהו, מלווה אחד צריך.
שיהיה בהצלחה רבה, אסתר.
