"ויתרתי על הכל כדי להיות מי שאני": ליז נולדה בגוף של גבר | כאן מקשיבים
את מסתכלת במראה, מה ראית?
בן אדם מכוער.
למה? -כי ככה אני הרגשתי.
בן אדם מכוער.
מסתכלת על המראה, ואני אומרת, "מי זה? מה זה?"
ואני לא הייתי נראית ככה, כן?
אני, לפני שאני יצאתי, תחשבי שיושב לך פה 100 קילו.
זה מה שאני הייתי. עברתי תהליך.
איך את מגדירה את התהליך הזה?
מה את היום? -היום אני אישה לכל דבר.
אפשר להגידטרנסג'נדרית? -כבר לא.
אומנם אני חלק מהקהילה והקהילה זה הבית שלי, אבל אני אישה.
ומתי עברת את הניתוח לשינוי מין? -עברתי אותו בפברואר 2020.
זה לא מזמן. -לא כזה מזמן.
איך את מרגישה פיזית? -וואי...
בהתחלה הפחידו אותי שיש הרבה כאבים וזה ולא יודעת מה,
ואז אחרי כמה ימים הרופאים בדקו אותי, אמרו לי,
"תקשיבי, הניתוח שלך עבר מעל 100%".
זה שאת לבושה עם עניבה וכזה מראה שהוא גברי, זה בגלל העבודה?
כן.
את נהגת אוטובוס. -נכון.
נשארת באותה עבודה. -באותה עבודה, כן, אבל שברתי גם מיתוסים בחברה.
באתי מהמקום הזה, שאיפה כתוב שרק לגבר מותר ללכת עם עניבה?
האמת שזהז'קט מהמם. -כן. תודה.
אני מייצגת את העבודה שלי, מה?
מתי התחלת להתאפר? -אחרי שהתחלתי לצאת כאישה.
והכול למדתי לבד.
אני רואה שאת אוהבת צבעים,
את אוהבת שכאילו יראו עלייך שאת מאופרת. -כן.
למה? -הפנים, אני עדיין צריכה לשנות אותם,
והאיפור קצת מטשטש אותם.
כשאת מסתכלת במראה היום, אז את חושבת שאת יפה?
כשאני עם האיפור - כן. כשאני בלי האיפור - לא.
וזו... זו מלחמה יומיומית שלי.
שאני, אני מהמקום שלי, צריכה להילחם על כל יום להיראות כאישה
ואישה שנולדת כאישה לא נלחמת בכלל להיראות כאישה, כי היא אישה.
אני נלחמת.
מה, על הריסים? על הגבות? על השפתיים? -על הכול.
אם אני מורידה את האיפור, אני נראית מישהו אחר.
וזה מחזיר אותי אחורה, ואני לא רוצה לחזור לשם.
לא רוצה לחזור לשם.
איך זה מרגיש? להסתכל במראה איזה יום ולראות שינוי?
אושר. אושר! זו אני.
יש.
בואי רגע נחזור אחורה. -אוקיי.
נולדת בהודו...
נולדתי בהודו, בגיל שנתיים וחצי עלינו לארץ, הייתי בת שנתיים וחצי.
גם עברתי ילדות ממש לא קלה.
מה זה אומר? -ממש לא קלה.
אני הייתי... נער מוכה.
בבית? -לא, מהסביבה.
השכונה עצמה, כל הילדים מהשכונה.
היו מרביצים לי, לא ידעתי להחזיר לאנשים.
הייתי מגיעה הביתה כל הזמן בוכה, ואני הבכורה הייתי.
אנחנו לא מדברים על פגיעה מינית אבל.
לא, פגיעה מינית לא הייתה שם, אבל היו שם ניצולים אחרים.
הרגשת אז שונה? הרגשת שאת בגוף הלא נכון?
אני לא... לא ידעתי.
לא ידעת לתת לזה שם אפילו. -לא ידעתי... לא ידעתי.
הרגשתי שאני יותר נשית,
שאני יותר עדינה הייתי, כל החיים הייתי עדינה.
אבל יש גם גברים עדינים. -לא, לא יודעת, הייתה לי עדינות מיוחדת.
בחיים לא ידעתי להיות אגרסיבית.
אני באה לקחת משהו, אני לוקחת את זה ככה,
בא גבר, הוא עושה ככה! לא היה לי את זה.
לא היה לי את זה.
מה כן הרגשת? -הייתי מאוד מדוכאת מעצמי.
לא הייתה לי שמחת חיים, לא היה לי... לא ידעתי למצוא את עצמי.
הייתי יותר כזאת סגורה, יותר בפינה, יותר שקטה.
לא שיתפת אף אחד? -לא, אף אחד לא ידע מזה. אף אחד.
אז זאת בדידות מאוד גדולה, לא? -כן.
ושמרתי את זה הרבה הרבה שנים כסוד.
כסוד שלי, ואף אחד לא ידע עליי כלום.
איך מסתובבים עם סוד כזה? -וואי, צריך הרבה הרבה סבל נפשי. המון.
למה לא סיפרת?
כי... אני ניסיתי לחיות לפי איך שנולדתי
ולפי מה שהחברה דרשה ממני, כי זה מה שנולדתי.
אבל בפנים, זה לא היה זה. לא ידעתי בדיוק מה זה.
עד שרק אחרי הצבא הבנתי את זה.
מה הבנת? -שאני לא שייכת למגדר הגברי.
איך הבנת את זה? מה קרה בצבא?
בצבא לא קרה כלום, אחרי הצבא, אחרי שהשתחררתי.
כאילו המשפחה שלי הייתה משפחה שיחסית, את יודעת,
היא מסורתית כזאת, הייתה.
ולא היה את ה...
אי אפשר לדבר שם באופן חופשי על מגדר, על דברים כאלה,
בכלל, באופן כללי על מין. לא היה.
ואחרי שסיימתי את השירות הצבאי שלי אני נפתחתי יותר לעולם,
ראיתי יותר דברים בעולם.
נשים שהיו פעם גברים, שעברו שינוי מין, וזה... התחלתי לראות את זה
והתחלתי לחקור על זה יותר, ואני הבנתי שאני לא שייכת לשם.
מתי התחתנת? -וואי, בשנת 99'.
הכרתי את גרושתי, ערבייה מוסלמית.
אני, היה לי איזה ניסיון שעשיתי בבית... זה היה בכיפור.
אני הייתי בבית ואח שלי היה בחדר, והדלקתי טלוויזיה.
והוא אמר, "חכה חכה, אני אגיד לאבא, אבא יחזור מבית הכנסת אני אגיד לאבא".
וזה הלחיץ אותי, מה זה...
כי אבא שלי זה היה דמות שאת יודעת, צריך לשמור את הכבוד שלה.
ככה אנחנו, ההודים, גדלנו.
ובלעתי כדורים.
ניסית להתאבד? -כן, באותו יום.
למה? -כי פחדתי מאבא שלי.
ואז הגעתי לבית החולים, ושם הייתה גם גרושתי.
החלפנו טלפונים ולא ציפיתי שבכלל היא תתקשר. אמרתי, מה?
היא ערבייה, איך היא תחזור אליי? מה? מה לי ולה?
לא ציפיתי לזה, והיא התקשרה.
היא מצאה חן בעינייך? -כן.
בהתחלה כן. זה פשוט זרם.
איך היו החיים? -בשנים הראשונות זה קצת דעך בי.
מה דעך? -מה שהרגשתי... דעך בי.
האהבה לאישה? -האהבה לאישה שבתוכי.
הרגשתי שאני כן גבר, ואני כן התחתנתי, אני כן יש לי זה...
רצית לתתצ'אנס. -כן, לחיים שאליהם נולדתי.
זה הצליח? -זה לא הצליח.
זה לא הצליח וזה לא יצליח לאף אחד, מי שחושב לעשות את זה, זה לא יצליח לו.
היו קשיים סביב ההבנה שלך שאת לא צריכה להיות שם?
שאת אישה? -בוודאי.
איך חיים עם זה? זה נשמע לי קשה. -זו מלחמה. זו מלחמה.
ואתה נלחם על עצמך, מסתיר את זה, ו...
ולנסות... ואת האמת שגרושתי הרגישה.
הייתה ביניכם אינטימיות כמו אצל כל זוג רגיל?
בהתחלה כן. אבל אחר כך זה כבר... נעלם מהר מאוד.
כי אני לא הייתי גבר.
היא הייתה אומרת לי, "למה יש לך רגליים של אישה?"
מה זאת אומרת? רגליים כאילו רזות, ארוכות? -כן.
טוב, יש גברים כאלה עם רגליים רזות ארוכות.
לא, אבל אצלי היה משהו שונה.
הסרת שיער וכאלה? או שעוד לא היית שם? -לא, עוד לא. עדיין לא.
יש לכם ילדים גם, נכון? -יש לי שני ילדים, כן.
את בקשר איתם? -בקושי. זה קשה.
למה בקושי? -כי הילדים שלי עוד לא קיבלו אותי.
את חושבת על זה לפעמים? -כן.
שתפי אותי באיזו מחשבה. -וואי... כואב לי.
כואב לי שלא יכולתי להיות איתם שם.
עד היום הילדים שלי מתביישים לספר.
את מתחרטת על משהו? -אני לא מתחרטת.
כי אם הייתי ממשיכה לחיות את מה שלא הייתי צריכה להיות,
תמיד הייתי ממשיכה להישאר במקום של לא מאושרת
ולא שמחה עם עצמי ולא כלום.
בני כמה הם? -יש לי ילדה, עכשיו בינואר תהיה 21,
אתמול התחילה שנה שנייה בלימודי רפואה. -וואו.
ויש לי ילד בן 18 שהתחיל עכשיו פסיכומטרי.
יש לי ילדים יחסית מלומדים, כן. גאווה. לפחות זה.
אני הפסדתי הרבה בחיים שלי, הכול.
אני ויתרתי על הכול בחיים שלי כדי להיות מה שאני.
מה זאת אומרת על הכול? -על הדירה, על הרכוש, על הרכב, על הכול.
על הילדים? -על הילדים לא יכולתי לוותר,
אבל לא יכולתי גם לדרוש מהם יותר מדי כי זה...
צריך לתת להם את הזמן שלהם.
מתי אמרת לאשתך... -גרושתי.
לגרושתך, סליחה. מתי אמרת לה שאת אישה?
אמרת לה בכלל? -כן. כן.
זה היה בשנת 2015, כשאבא שלי נפטר.
כל עוד אבא שלך היה בחיים, לא העזת לעשות שום דבר.
לא העזתי. לא העזתי. היה לי יותר כבוד אליו מאשר לכולם.
מאשר לעצמך? -כן.
סליחה שאני אומרת. -כן, כן... מה לעשות?
אני זוכרת, זה היה יום שישי, כשכבר היינו ממש בקרע.
היא יצאה מהבית, לא יודעת לאיפה הלכה, אין לי מושג,
ואז... היא התחילה...
היא כותבת לי בהודעות, "אתה גיי, אתה לא גיי? מה אתה? מי, מה?"
למה היא כתבה את זה? -לא יודעת, היא הרגישה אולי,
הרגישה... אבל לא הייתה בטוחה.
כתבתי לה "את זוכרת שאמרת שיש לי רגליים של אישה?
"אז זה מה שאני מרגישה".
איך שכתבתי לה את זה, היא כתבה לי את המשפט הבא:
"אין בעיה. מבחינתי אין מקום בבית הזה לשתי נשים".
הבנתי את הרמז שלה, בסדר. פה זה כבר הלך לגירושין.
מה קורה איתך היום? את אוהבת מישהו? -מאוד... מאוד.
כמה זמן אתם ביחד? -ארבע וחצי שנים.
וואו, זה המון. -כן, הוא האהבה שלי.
יותר גבוה ממני. הוא... יש לו מראה מאוד מאוד יפה.
את אומרת הוא אטרקטיבי. -כן.
אני רואה עלייך שאת כזה זוהרת.
את זוכרת את היום שיצאת מהבית כאישה? אחרי הניתוח הזה?
אני לא... לא חושבת שצריך להיות כזה יום.
זה לא היה דרמטי? -לא.
אני הרגשתי כבר אישה לפני זה, הניתוח רק השלים אותי.
אבל זה שאת גם פיזית ושלמה? זה לא איזה יום חג?
זה לא בדיוק יום חג, זו הצלחה.
זה כאילו... זה כאילו לעשות את הבלתי ייאמן.
כן. -כאילו, כשאני עברתי את הניתוח הזה אמרו לי,
רק אישה מסוגלת לעשות דברים כאלה. לגבר אין את האומץ.
