Dod Arye 5
"השמן במחבת כבר רתח וביעבע," המשיך דוד אריה . "לא ידעתי מה לעשות. לפתע עלה רעיון בראשי. קראתי בלחש לתנלי, "תנלי, בואי שניה. בואי לכאן. אני רוצה לספר לך משהו." תנלי התקרבה אל הכלוב. "מה אתה רוצה לספר לי? " היא שאלה. "סיפורים. אני אספר לך הרפתקאות עד שהארוחה תהיה מוכנה. " אמרתי. ובאמת סיפרתי לה. "מה סיפרת לה? " שאלתי את דוד אריה. " סיפרתי לה איך נעשיתי האיש המפורסם ביותר בממלכת כלומניסטן. סיפרתי לה איך כמעט השגתי את התרופה שתרפא את כל המחלות בעולם. סיפרתי לה על הר הקצפת בממלכת השוקולד. תנלי הקשיבה לסיפורים. היא צחקה ונהנתה. היא הביטה במחבת ובשמן הרותח ואמרה, " אתה חמוד. אתה מספר סיפורים משעשעים. אתה מספר סיפורים מרתקים. חבל להכין ממך שניצל. אני אשחרר אותך." תנלי שמה אותי בקופסת נעליים ויצאה איתי לשדה בלי שאמא ואבא שלה שמו לב. בשדה היא שחררה אותי לחופשי. צעדתי בין העשבים ונופפתי לתנלי לשלום. לפתע היא קראה, "דוד אריה, חכה!" נבהלתי כי חשבתי שתנלי התחרטה והיא החליטה שבסופו של דבר כן מתחשק לה לאכול שניצל מבן אדם. אבל תנלי חייכה אלי. היא הסירה את המטפחת שלה בצווארה ונתנה לי אותה. "המטפחת הזאת תהיה לך מזכרת ממני," אמרה. " תודה, תנלי, אני אשמור אותה לעולם ועד," אמרתי והלכתי משם. "ובאמת אני שומר את המטפחת של תנלי והבאתי לכם אותה,"אמר דוד אריה. "באמת?" אמרתי. דוד אריה הוציא משקית מטפחת ענקית. היא היתה כל כך גדולה, שכיסתה את השולחן.
אחרי שדוד אריה הלך, נכנסו אמא ואבא למרפסת עם אחותינו אילאיל. אמא אמרה, "כמה טוב לראות את שניכם לא רבים." ואז היא הבחינה במטפחת של תנלי. "מאיפה צצה מפת השולחן הזאת? היא נראית לי מוכרת," אמרה. "לא,אמא," אמרתי. " זאת לא מפה. זאת מטפחת שדוד אריה קיבל מילדה מפלצת ענקית. קראו לה תנלי." "כן," אמר ינון. "במדבר השוויצרי. המפלצות רצו לעשות ממנו שניצל, אבל בסוף הבת שלהם שיחררה אותו. אז היא נתנה לו את המטפחת שלה למזכרת." אמא ואבא היא הביטו בסקרנות במטפחת הגדולה שכיסתה את השולחן. "טוב," אמרה אמא. "באמת היינו צריכים מפת שולחן." " אז בואו נאכל את ארוחת הערב על המטפחת של תנלי," הצעתי. " רעיון מעולה," אמרה אמא, וכולנו הלכנו להכין אוכל יחד.
דוד אריה ממשיך לבקר אותנו בכל יום רביעי ולספר לנו את ההרפתקאות המרתקות שלו ברחבי העולם. זה כיף. ואמא ואבא? הם עדיין מזכירים לנו מדי פעם לא לריב ולא לאכול יותר מידי שוקולד ולא לצפות כל יום בטלוויזיה. ואולי זה הגיוני, כי אחרת לא היה נשאר לנו זמן לשום דבר אחר.
