הקשישים ניצולי השואה עדיין בבידוד, בואו נדאג להם יחד | כאן דעה
זו אימא? -זו אימא.
אה, מצוות כיבוד הורים. -הורים זה הדבר הכי חשוב.
אם אתה רוצה שיתייחסו אליך בצורה כזו, תתייחס גם בעצמך.
בדיוק. תדע לך, הביקורים האלה זה חשוב מאוד.
להתעניין "אימא, מה שלומך?"
שאלה קטנה, "שלום, מה נשמע? הכול בסדר?"
בדיוק. שאלה קטנה. -דקה. לא גוזל... -בדיוק.
וכמה הם מחכים לזה? -לגמרי, באמת לגמרי.
המבוגרים, אנשים לא מבינים, כמה הם צריכים את החיזוק הקטן הזה,
ה"בוקר טוב" וה"שלום", ואנחנו עוברים כאילו אין מחר.
בדיוק, עוזי, בול.
איזה כיף. חבר'ה, תודה תודה.
יום שישי האחרון יצאתי לקניות לכבוד השבת.
ראיתי ברחובות מאות ואלפי אנשים,
אבל יש אוכלוסייה אחת שלא רואים ברחוב.
אותם בודדים, מבודדים, הקשישים, ניצולי השואה.
הם לא יוצאים לקניות, הם יושבים בבית.
הם בבידוד, ואנחנו כבר בשגרה?
אז לפחות, מה אני יכול לעשות, האיש הקטן? לעודד.
אפשר שכל אחד מאיתנו קצת יפתח את הערנות שלו
מה קורה סביבו באותו בניין שהוא גר. דפוק בדלת.
הוא לא יסלק אותך, מקסימום יגיד לך "מה אתה רוצה?"
תגיד, "רציתי לשאול מה שלומך?" מילה טובה.
אולי שהילד שלך יצייר איזה ציור יפה ויגיש לו ליד הדלת.
מישהו חושב עליו, מישהו... אולי לדבר איתו מעבר לדלת.
ישראלים אוהבים להתחבק, אוהבים להיות ביחד.
אנשים חמים אנחנו.
ופתאום גרמו לנו לשמור מרחק אחד מהשני
ונותנים רק מרפקים אחד לשני, וזה לא אנחנו.
כל אחד עסוק עם עצמו ושם מסכה על הפנים,
ומתחבאים ולא מדברים ולא מתחבקים.
אז פתאום בתוך כל ההתרחקות הזאת, שכחנו שיש גם ניצולי שואה בבתים לבד.
אנחנו יכולים לתת דבר ערך שנקרא יחס ואכפתיות.
שיכול לפתור בעיה קשה מאוד לאותם בודדים שהם כרגע מבודדי קורונה.
חיזוק וביטחון שהם לא לבד.