Week 3

תחילה הם ישבו לאכול קומלה, המנה האהובה עליה (אימא שלה היתה מכינה לה את זה, ואחרי שמתה הוא ניסה להיכנס לנעליה). אחר כך הוא שאל אותה על חייה, והיא סיפרה לו שגירשה מדירתה באוסלו את סטפאנו, החבר האיטלקי שלה. הוא הינהן בהבנה, אבל בפנים התפרץ בו הר געש של שמחה: הוא אף פעם לא סבל את הסטפאנו הזה.

רק אחרי שהם שתו קפה (שלו שחור, שלה או־לה) הוא סיפר לה על האופן המשונה והמטריד שבו הגיבו אליו המקומיים מאז שחזר מבקתת הכתיבה שלו. המבטים. הלחישות.

"תגידי לי את האמת," הוא ביקש, "משהו לא בסדר איתי?"

היא הביטה לתוך עיניו, כמבקשת למצוא בהן זיק מעורר חשד. ואז סרקה במבטה את פניו, את חזהו, את כל גופו, ואמרה: "לא". ואז סרקה אותו שוב והבחינה באצבעות שלו. "רגע", היא אמרה ונטלה את כף היד שלו. אני לא מאמינה, הן לא צהובות!"

"למה שהאצבעות שלי יהיו צהובות"? הוא תהה. הוא לא היה בטוח אם היא מהתלת בו או לא (לאימא שלה הייתה נטייה לעשות את זה).

ואז היא סיפרה לו על המגפה.

"שאני אבין," הוא שאל כשסיימה, "אני היחיד בעולם בלי אצבעות צהובות?"

"כנראה," היא ענתה, "אבל זה די פשוט לטפל בזה."

היא הרימה את ידה באוויר וביקשה שיעשה כמוה. צל של מיאון שחלף בליבו, ובכל זאת הוא הינהן לאישור, הרים את כף ידו והצמיד אותה לכף ידה.

"זה לוקח בין ארבע לשמונה שעות," היא אמרה. "עד ארוחת הבוקר כבר תהיה כמו

כולם."

הוא לא היה כמו כולם עד ארוחת הבוקר. "אולי עם עקשנים זה לוקח יותר זמן," היא ניסתה להתבדח, אבל אז הוא קרא, "תסתכלי, קמילה, האצבעות שלך!"

הן לא היו צהובות יותר. אף לא אחת מהן. הצבע הצהוב נעלם כליל.

והם ישבו בדממה ושתו את קפה הבוקר שלהם, (שלו או־לה, שלה שחור).

האנשים היחידים עם אצבעות לא צהובות, בעולם שעמד להשתנות שוב.