Moses, part 2 - משה, חלק ב
משה מאת אחד העם (המשך)
כשיוצא משה מבית חנוכו לשוק החיים, מיד הוא פוגש בעלבון הצדק, ומבלי להרבות מחשבות, תובע הוא תיכף את העלבון הזה ותיכף מתגלע הריב הנצחי שבין הנביא ובין החיים.
'איש מצרי מכּה איש עברי', התּקיף רומס ברגל גאוָה את החלש : זה הוא החזיון הראשון, מעשׂה בכל יום, – ומתמרמר הנביא ועומד לימין החלש.
מעט מעט הוא הולך ומכּיר את החיים יותר ורואה חזיון עוד יותר מעציב : 'שני עברים נִצים', שניהם אחים, שניהם חלשים, שניהם עבדים לפרעה – והם נצים ומכים זה את זה !... ועוד הפעם מתקומם הצדק בלב הנביא, והוא מתעבּר על ריב לא לו. ובפעם הזאת נוֹכח לדעת, כי לא דבר נקל הוא להלחם מלחמת הצדק, כי החיים חזקים ממנו והרוצה לעמוד נגדם מביא את עצמו בסכנה. אבל הנסיון הזה לא הועיל לו להיות 'פקח' מעתה ולהשמר לנפשו. קנאת הצדק גרשה אותו מארצו ומולדתו, ומיד כשהוא בא למקום ישוב חדש, עודנו יושב על הבאר מחוץ לעיר, עוד לא הספיק למצוא מכיר שיאספהו אל ביתו, – וכבר הוא שומע קול הצדק הנעלב, והוא רץ לעזרתו תיכף. לא עברים נצים הפעם, כי אם בני עם אחר אשר לא ידע, אבל מה בכך ? הנביא אינו מבחין בין אדם לאדם, אלא בין צדיק ורשע. הוא רואה רועים תקיפים גוזלים משפטן של נשים חלשות – 'ויקם משה ויושיען'. זה הוא כל מה שאנו יודעים מחיי משה עד עמדו לפני פרעה – והוא אז כבר 'בן שמונים שנה' !
לא נחשבו בעיני המסורת כל השנים הרבות ההן לטפּל במאורעותיהן, לפי שלא היו אלא הקדמה והכנה לעיקר מפעלו של הנביא. ואם בכל זאת הוציאה מן הכלל שלשה מקרים אלו, שקרו לו להנביא בצעדיו הראשונים על דרך החיים, ואנו רואים, ששלשתם תכוּנה אחת להם : התנגשות הנביא עם החיים לשם הצדק, – הרי רשאים אנו להאמין, שההתנגשות הזאת היא היא שרצתה המסורת להטעים, כדי להראות לנו את הנביא מוכתר בתכונותיו הנבואיות עוד בראשית דרכו, ומזה נקיש על השאר, שגם אחרי כן, בכל ימי נדודיו הרבים, לא חדל להלחם מלחמת הצדק בלי הרף, עד שהגיעה שעתו להיות גואל לעמו ומורה צדק לבני אדם, לא אך לשעתו, אלא לדורי דורות. והתגלותה של אותה השעה הגדולה היתה במדבר, הרחק משאון החיים.
כבר עיפה נפש הנביא במלחמתו הנצחית, והוא מבקש לישב בשלוה. ועוזב הוא את בני האדם ונעשׂה רועה צאן. עם צאנו הולך הוא המדבּרה, 'ויבוא אל הר האלהים חוֹרבה'. אבל גם שם מנוחה רחוקה ממנו. חש הוא בנפשו, שעדיין לא מלא את תעודתו, וכוח נסתר בעומק לבו דוחפהו ואומר לו : מה לך פה ? לך עבוד, לך הלחם, כי לכך נוצרת ! הוא רוצה להסיח דעתו מן הקול הזה – ואינו יכול. הנביא שומע 'קול אלהים' בקרבו, אם יחפוץ ואם ימאן : 'ואמרתי לא אזכּרנוּ... והיה בלבי כאש בוערת עצוּר בעצמוֹתי ונלאיתי כלכל ולא אוּכל'.
וזוכר הנביא, כי עוד בימי נעוריו, בראשית פגישתו עם החיים, היתה ה'אש' בוערת בלבו ולא נתנה לו מנוח.
מני אז עשׂה כל מה שבכוחו להשליט את הצדק בעולם – והאש לא שקטה. את מיטב שנותיו וכוחותיו אכלה המלחמה – והוא לא נצח. עתה הגיע כבר לימי זקנה, עוד מעט וינוס לחו ויהיה כאילן־סרק שאינו עושׂה פירות, כסנה הזה שנגד עיניו. וכי אפשר לו עתה למצוא עוד דרכים חדשים למטרתו ולהשׂיג בזקנוּתו מה שלא עלתה בידו בילדותו ? מה לו לעשׂות עוד ולא עשׂה, ומדוע עוד האש בוערת בלבו ותרגיז מנוחתו גם עתה ? ופתאום שומע הנביא 'קול אלהים' בקרבו – הקול הידוע לו כל־כך – קורא אליו מאיזו פנה נשכחה בתחתית הלב :
'אנכי אלהי אביך... ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישׂראל ממצרים'.
'אלהי אביו'... 'עני עמו'... איך יכול לשכוח כל זה עד עתה ?
את אלהי העולם עבד באמונה, בעד הצדק הכללי נלחם כגבּור ; במדיָן ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו השתדל תמיד להציל עשוּק מיד עושקהו והטיף לאמת, לשלום ולצדקה, – ואת אלהי אביו שכח, ואת עמו לא זכר, ואת הלחץ אשר מצרים לוחצים אותו, לא העלה על לב ! – – – ותקוה חדשה צומחת ועולה בלב הנביא, ומרגע לרגע היא מתחזקת והולכת, והוא מרגיש, שיחד עמה הולך גם כוחו הלוך וגדול וימי נעוריו מתחדשים.
הוא יודע עתה את הדרך אל המטרה, אשר רדף אחריה כל ימיו. בין אנשים זרים לו כלה כוחו עד כה, אשר כגר היה בעיניהם גם אחר שבתו בתוכם ימים ושנים, ולא חשבוהו ולא שׂמוּ לב אל לקחוֹ, ואם בשם אלהיהם קרא – לא האמינו לו... אבל עתה הוא הולך אל אחיו בני עמו, ובשם אלהי אבותיו ואבותיהם ידבּר אליהם. הם ידעוהו ויכבּדוהו, הם יטו אוזן לכל אשר ידבּר, ישמעו ויעשׂוּ, – וממלכת הצדק, אשר נשׂא בלבו עד כה תוָסד בארץ על ידי עמו זה, אשר יוציא מבית־עבדים. והרעיון גדול ויפה כל־כך, עד כי ישכח הנביא רגע אחד את כל המכשולים אשר על דרכו, ובעיני רוחו רואה הוא את עצמו כבר במצרים בתוך עמו.
אל פרעה אמנם לא ילך לבדו. יודע הוא מראש, כי איש כמוהו, אשר שׂפת חלקות לא ידע, לא יצלח להטות לב מלכים לחפצו. אבל הוא יבוא קודם כל אל עמו, יאסוף את 'זקני ישׂראל', ידועי שם בבית המלך ; להם יגַלה ראשונה את הבשׂורה הגדולה, כי פקד אלהים אותם, וטובי העם אלה יבינוהו 'ושמעו לקולו', והם ילכו עמו אל פרעה, למסור לו דבר האלהים בלשון שהוא שומע... אך אם גם הם, זקני ישׂראל, 'לא ישמעו בקולו', כי 'לא יאמינו' במשלחתו ?
אז – יודע הוא מה לעשׂות.
לא לחנם נתחנך בבית פרעה על ברכי החרטומים... 'להטים' אמנם שׂנאה נפשו, אבל מה יעשׂה, אם 'זקני ישׂראל' אך באלה יאמינו ודרך אחרת אין ללבם ?... גם 'בני אלהים' יש אשר יפלו משמים ארצה, וגם הנביא יש לו בחייו 'רגעי־נפילה', שבהם 'נבואתו' מסתלקת ממנו ו'בשׂר ודם' שבו מושכהו לבצת החיים.
אבל אך רגע יחדל הנביא מהיות מה שהוא צריך להיות, מה שהוא מוכרח להיות : איש־האמת. כמעט עלה על לבו של משה הרעיון הזה, לקנות לו את הלבבות בלהטי־החרטומים, – ו'הנביא' בקרבו התעורר בכל עוז נגד מחשבת־פגוּל זו : היה לא תהיה ! מאז החל לשמוע 'קול אלהים', היתה לו הלשון רק תשמיש של קדוּשה, לבוש חיצוני של אותו הקול האלהי שבקרבו פנימה ; אבל 'איש דברים' – איש שדבריו אינם אלא כלי זיין להשׂגת חפציו, בלי קשר אמתּי עם מה שבלבו מבפנים – איש דברים לא היה 'גם מתמול גם משלשום' ולא יהיה גם היום וגם מחר. מחיר כזה לא יתן גם בעד גאולת עמו, ואם אי אפשר לה לזו לבוא אלא מתוך 'להטים', תבוא על ידי אחרים. והוא ישאר באמתּו, בודד במדבר : 'בי, אדוני, שלח נא ביד תשלח !
אבל לא נקל לו להנביא להשאר במדבר.
ה'אש' העצורה בעצמותיו, אשר זה עתה היתה ללהב ועוררה כל כוחות נפשו לפעולה, – האש הזאת לא תשקע עוד ולא תתן לו מרגוע עד שימצא דרך להוציא מחשבתו אל הפועל. וסוף סוף מוצא הנביא את מבוקשו, את ה'צנור', שימשיך את השפעתו אל העם.
אח יש לו במצרים, נשׂוא פנים, משבט הלוי, היודע לכוין דבּוּרו לפי צרכי הזמן והמקום. הוא יאמין לו גם בלי להטים וילך עמו גם אל הזקנים וגם אל המלך ; הוא – ה'כהן' לעתיד – ידע למצוא המַפתח הנכון ללב כולם : 'ודבּרת אליו... ודבּר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים'.
והמטרה הראשונה הושׂגה.
פרעה וכל חילו טוּבעו בים סוף, ומשה עומד בראש עמו החפשי, לַנחותו אל ארץ האבות. 'אז ישיר משה'.
רגשותיו עברו לבו ומשתפכים בשיר – והוא מאושר. ולא ידע הנביא אז, כי עומד עודנו אך בראשית דרכו, כי העבודה העיקרית, היותר קשה, עוד לא החלה : פרעה אבד, אבל מעשׂיו קיימים ; האדון חדל מהיות אדון, אבל העבד לא חדל מהיות עבד.
עם שנתחנך בבית־עבדים דור אחר דור, אינו יכול לעקור מלבו בבת אחת רשמי החנוך הזה ולהיות בן חורין אמתּי, אף אם כבר הוּסרו הכבלים מעל ידיו. אבל הנביא מאמין בכוח האידיאל.
בטוח הוא, כי האידיאל הגדול, שהוא מתעתּד לתת לעמו, יהיה בו די כוח לעקור משורש כל נחלת העבדוּת ולברוא לו, לעם־עבד זה, לב חדש, לב מלא עוז ושאיפה למעלה, למעלה, ככל אשר תדרוש ממנו תעודתו הגדולה. ומאַסף הנביא את עמו 'בתחתית ההר' וקורע לפניו את השמים ושמי־השמים ומראה לו את 'אלהי אבותיו' בצורה חדשה, בכל גָדלוֹ העולמי.
'כי לי כל הארץ' – קורא אלהי ישׂראל 'מתוך האש'.
לא כמו שחשבתם עד עתה, אתם ושאר העמים, שכל עם ומדינה יש להם אלהיהם לעצמם, שידם תקיפה בגבולם והם נלחמים אלו באלו ומנַצחים אלו את אלו, כהעמים המשועבדים להם. לא כן ! אין בעולם אלהי ישראל לבד ואלהי מצרים לבד, אלא אל אחד, שהיה הוֹה ויהיה, – הוא אדון כל הארץ ומושל בכל העמים. ואל־עולם זה הוא אלהי אבותיכם. העולם כולו מעשׂה ידיו הוא וכל בני האדם בצלמו נבראו, אך בכם, בני אברהם בחירו, בחר להיות לו לעם סגוּלה 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', שתקדשו שמו בעולם ותהיו למופת לשאר בני האדם בחייכם האישיים והחברתיים, שיתכּוֹננו על יסודות חדשים, ברוח האמת והצדק. 'צדק צדק תרדוף !
– 'מדבר שקר תרחק !' – לא תשׂאו פנים לתקיפים, 'וגר ויתום ואלמנה לא תענו'. אך גם לצד החלשים לא תכריעו את הכף, 'ודל לא תהדר בריבו'. לא שׂנאה וקנאה, ואף לא אהבה וחמלה יהיו לכם לקו־המדה בחייכם, כי אלו ואלו מקלקלות את השורה ומעַותות את הישרה, אלא – צדק צדק ! 'השמע עם קול אלהים מדבּר מתוך האש' דברים נעלים ונשׂגבים כאלה ?
והעם אשר שמע כזאת, אך אם מאות שנה היה שקוע בעבדוּת ושפלוּת – איך יתכן, שלא יתרומם משפלותו ולא ירגיש בכל חדרי לבו את האור השופע עליו לטהרו מזוהמתו ? כך חושב הנביא, והעם מוסיף חזוּק למחשבה זו, בקראו פה אחד בהתלהבות : 'כל הדברים אשר דבּר ה' נעשׂה'.
ובלב שקט עוזב הנביא את המחנה והולך להתבודד בראש ההר, להשלים ולשכלל את תורת הצדק.
אך לא ארכו הימים מאז נעלם מעיני העם, והעבד המצרי התפרץ ממחבואו וברגע אחד הרס כל 'מגדלי הרוח', אשר בנה הנביא על יסוד אמונתו בכוח האידיאל. 'קול אלהים' נחבּא מפני 'קול העם ברעה', והכהן, אשר בו בטח הנביא, בהיותו לו 'לפה' לפני פרעה ולפני העם, – הכהן הזה עצמו נמשך אחר ההמון ועשׂה לו 'אלהים' כרצונו 'וַיִבן מזבּח לפניו'... הוא ראה בדבר צורך השעה, והכהן הלא איש־השעה הוא... ולצרת הנביא אין גבול.
כל עמלו הרב, כל התעודה הגדולה אשר ראה בחזון לעמו, כל תקוָתו אשר שעשעה נפשו בדרכו הקשה – הכל היה לאָין. והיאוש תקפהו וכוחו תש. 'לוחות הברית' נפלו מידיו ונשתבּרו, ואמונתו בעצמו ובמפעלו נעה בקרבו. עתה נוֹכח לדעת, כמה קשה הדבר לברוא 'עם סגולה' מחומר עכוּר כזה, ורגע אחד עולה רעיון על לבו, לעזוב 'עם קשה־ערף' זה ולמסור 'לוחותיו' למתי מספּר הנאמנים בבריתו, למען ישמרו הם את תורתו ויקנו לה מעט מעט לבות הטובים שבבני האדם, עד כי יהיו 'לגוי גדול', – והוא ישוב לו המדבּרה, אל צאנו.
