אוכלי האדם

איש זקֵן אחד אהב לטייל בָּעולם, לבקר בִּמקומות שונים וְלראות דברים משונים. פעם הִגיע לִכפר רחוק, והִתאָרֵחַ בְּבֵיתו של אדם חסיד שהִקפּיד לַעשׂות מַעשׂים טובים.

הֶחָסיד שָׂמַח מאוד שהִגיע אליו אורֵח ושיוּכל לקַיֵים מִצְוַות הַכנָסת אורחים. הוא הֵכין לַזקֵן מָקום נוֹח לִישון בו, ורצה לכבּד אותו בַּאֲרוחה טובה.

"מה נגיש העֶרב לִכבוד האורֵח הזקֵן שהִגיע מִמֶרחקים?" שָאלה אשֶת הֶחָסיד.

"אין ספֵק," ענה לה הֶחָסיד, בעל הבית, "ניתֵן לו לֶאכול אדם שלנו."

הזקֵן נח באותה השעה בְּפינה קרירה וּנעימה שהמְאָרְחים הֵכינו לו בַּבַּית. הוא שמע אֶת הֶחָסיד מַציע שיִתנו לו לֶאכול "אדם שלנו" והִתחיל לִרעוד. אוי ואבוי, מה אני שומע? אמר בליבו, העֶרב הם מְתַכְנְנים להגיש לי אדם לָארוחה, וּמחר יגיע אורֵח אחֵר, וּמי יודע מה יגישו לו? זה נורא! אני בְּסַכּנה!

הזקֵן לא הוציא הֶגה מִפּיו. הוא הִתגַנֵב בְּשֶקט ויָצא מהבַּית בלי שהמארחים הִרגישו, וּבָרֶגע שֶהָיה מִחוץ לַדֶלת נָשׂא אֶת רַגלָיו וּבָרח בִּמהירוּת.

רץ הזקֵן עד קְצֵה הכפר, וְנִכנס לַבַּית המרוחק ביותר מִבֵּיתו של הֶחָסיד. אני מקוֶוה שכאן אוכלים ארוחות רגילות, אמר לעצמו.

וּבֵינתיים בְּבֵיתו של הֶחָסיד הִתחוֹלְלה מְהוּמה: "לאן נעלם האורֵח?" הִתפּלֵא הֶחָסיד, "ממש כאילו האדמה בלעה אותו."

"אוי," נֶאֶנחה האישה, "אני חושבת שהוא ברח. תִראֶה, הדלת פתוחה."

והִנֵה הדלת פתוחה לִרְוָוחה, ועִקְבות נְעָלָיו של האורֵח מובילות מִן הבית לַשביל המוֹליך לְבָתֵי הכפר האחרים. יצא הֶחָסיד לחפּשׂ אֶת האורח הנִמלָט. הלך מִבַּית לְבַית ושאל: "רְאיתם בְּמִקרֶה נַוָוד זקֵן? הוא ביקר אצלי, רציתי להזמין אותו לַאֲרוחת ערב מפוֹאֶרת והוא נֶעלם. אולי הוא אֶצלְכם? יש לו זקָן ארוך ולבן והוא כפוף מעט."

"כן," ענה אַחד השכנים, "ראיתי אותו, הוא נכנס לַבַּית שבִּקְצֵה הכפר. חַפּשׂ אותו שָם."

הלך הֶחָסיד לַבַּית שבִּקְצה הכפר, ושָם, ליד השולחן הֶעָרוך לִסעודה, מצא אֶת הזקֵן והוא יושב וּמחכֶּה לָארוחה.

"לָמה עשׂיתָ אֶת זה?" שאל הֶחָסיד. "למה לא נִשאַרתָ לֶאכול אצלי בַּבַּית? אתה ממש מעליב אותי. בוא אליי, תֹאכל בְּבֵיתי, הכול כבר מוכן. כל היום עמלנו על הֲכָנַת הארוחה לכבודךָ. אִשתי הֵכינה תבשיל מיוחד בְּמינוֹ, משהו שוַודאי לא טעמתָ מֵעולם."

"לא אבוא," ענה הזקֵן בְּהֶחלֵטִיוּת.

"בבקשה," התחנן הֶחָסיד, "בוא אליי, אנחנו מְחַכּים לךָ, גם אני וגם אִשתי." שוב וָשוב ביקש הֶחָסיד מֵהזקֵן לַחזור לֶאכול אצלו, אבָל לא הִצליח לשכנע אותו.

"חבָל מאוד, דע לךָ שדֶלת בֵּיתנו תמיד פתוחה לִקרָאתְךָ, ותמיד נִשׂמח לארֵח אותךָ," אמר והלך לְבֵיתו.

כאשר הִסתַלֵק הֶחָסיד שָאל המְארח אֶת הזקֵן: "לָמה ברחתָ מִבֵּיתו? הוא ממש צדיק, והוא הֵכין ארוחה לִכבודךָ. לָמה בִּייַשתָ אֶת שכנִי הֶחָסיד?"

סיפר לו הזקֵן שֶשָמע כי בעל הבית רוצֶה להאכיל אותו בְּאדם, והִסבּיר שנִבהל מאוד וּבָרח.

"חה, חה, חה," פָּרץ המארח בִּצחוק גדול, "אֵינךָ מַכּיר אֶת השָׂפה שלנו! יש אצלנו עֵשׂב שֶנִראֶה כמו בן אדם, ולכן קוראים לו 'אדם שלנו'. זֶהו עֵשׂב מיוחד, טעים וַעֲסיסי, ואצל הֶחָסיד יודעים להכין מִמנוּ תבשיל צִמחוני מעולֶה. רוץ לְבֵיתו, כדאי לךָ, גם תֹאכל ארוחה טובה וגם לא תעליב אֶת הֶחָסיד. בתיאבון."

קם הזקֵן וּמיהר לְבֵיתו של הֶחָסיד.

מוּסָר הַהַשְׂכֵּל: לִפנֵי שנִבהלים

כדאי להכיר אֶת המילים,

וכך יודעים אִם צריך לברוח

או שאֶפשָר להישאר וְלִשׂמוח.