משה רבנו ועוג מלך הבשן
"חם, חם פֹּה בַּבָּשָן... כמו בְּכִבשן."
"סבלנות, אחים. אנחנו כבר מַגיעים לָעיר הגדולה, ושם נוּכל סוף-סוף להתרחץ וּלצנן קצת אֶת הגוף."
"הבטחות, הבטחות... כבר עברו עֶשׂרות שנים מאז יצאנו מִמִצְרַיִם. כל הזמן הזה מֹשֶה אומר לנו שאנחנו 'כבר מַגיעים', ותמיד משהו מְעַכּב אותנו: פעם צריך לחצות אֶת ים סוּף, פעם נִגמרים המים או האוכל, וּפעם סְתם איזה עַם בְּשֵם משונֶה לא מסכים שנַעבור דֶרך האָרץ שלו."
בִּנְדוּדֵיהם הארוכים בַּמִדבּר הִגיעו בְּנֵי יִשׂרָאֵל לאֶדְרֶעִי, בִּירת חֶבל הבָּשָן. היה עֶרב, וּמֹשֶה רַבֵּנו, שֶצָעד בְּרֹאשָם, ציווה עליהם להקים מחנֶה. הוא הִבטיח שלַמחרת בַּבּוקר הם יִכְבְּשו אֶת הָעיר, ושָלח אֶת כולם לצחצח שיניים ולישון. עִם עלוֹת השחר קם מֹשֶה, הִשקיף על החוֹמה שהִקיפה אֶת אֶדְרֶעִי וְנִדהם: "החוֹמה נִראֵית גְבוהה פי שניים מֵאֶמש! בְּמֶשך הלילה בנו חומה חדשה?"
"לא, מישהו גדול מאוד-מאוד יושב עליה," ציין קְצין המודיעין שלו.
"אבָל מי הוא בַּעל מְמַדים יוצאֵי דופֶן כאלו – אדם? מִפלצת? שֵד?"
"זהו עוֹג, מלך הבָּשָן," הֵשיבו לו.
"הוא ענקי!" קרא מֹשֶה.
"נכון. ואתה יודע מה מְסַפּרים עליו? שבִּתקוּפָתו של נֹחַ, עוֹג לא טָבע בַּמַבּול. בִּזכוּת גובהו, רֹאשו נותר מעל המים," נִזכּר אַחד הזקֵנים.
"וגם אומרים שמִגָלְיָת הפְּלִישְתִי ועד גוֹג מֶלך מָגוֹג, ואפילו עד גוּגְל – לא יהיה ענק כמו עוֹג," ניבֵּא זקֵן אחֵר, שהִתמַחָה בְּהַגָדת עתידוֹת.
"חַכּו עד שתִראו אותו עומד: רק המֶרחק בין הבִּרכַּיִים לְבֵין הקַרסוּליים שלו הוא כִּשְנֵים עשׂר קִילוֹמֶטְרִים, פי שמונים ושישה מֵהפִּירָמִידה הגדולה ביותר שבָּנו אבותינו," ניסָה קְצין ההנדסה לחשב בְּיֶתר דִיוּק אֶת מִידוֹתָיו של עוֹג.
"נוּ באמת, הפַּעם הִגזַמתָ!"
"לא וָלא. ואומרים גם שהוא רָשע מרוּשע, ושהוא חושב שבְּכוח הזְרוֹע אֶפשר להשׂיג כל דבר."
"אוי וֵוי, מה נַעשֶׂה?" נֶחְרְדו כולם.
"בלי פָּאנִיקָה, בבקשה," הִרגיע אותם מֹשֶה, "אני אֶפנה יְשירוֹת אֶל הקדוש בָּרוּך הוא ואֶשאל אותו מה לַעשׂות."
"יהיה בסדר," נִשמעה מיד התשובה מִלְמַעלה, "אני אֶעזור לכם."
עוֹג מֶלך הבָּשָן יָשב על חוֹמת הָעיר אֶדְרֶעִי, כִּרסֵם עוגייה שאוֹרכּה כְּרֶכֶס הרֵי יְהוּדָה, שָתה כוס תה בְּגודל אגם הכִּינֶרֶת, והִבּיט בְּזִלזול בִּבנֵי יִשׂרָאֵל המִתקָרבים אליו בִּזהירוּת. הוא אמר לעצמוֹ בְּקול נמוך יותר מִיַם המֶלַח: "הֲרֵי אורֶך המחנה שלהם כִּתְרֵיסָר קִילוֹמֶטְרִים בִּלבד. ממש כלום. אני רק צריך לִמצוא בַּסביבה איזה הר קְטנטן, להרים אותו וְלִזרוק אותו עליהם, וְכָך אֶמחק אֶת כולם בְּבַת אחת."
אמר ועשָׂה: נֶעמד על רגלָיו, עקר מִמקומו הר והניח על רֹאשו, שהִגיע עד לָעננים. "חצופים," מִלמֵל עוֹג בְּכעס על בְּנֵי יִשׂרָאֵל שהֵעֵזו להמשיך וּלהתקדם בִּמקום להימלט על נַפשָם, והִתכַּוֵון להשליך עליהם אֶת ההר, אֶלָא שֶלַקדוש ברוך הוא הייתה תכנית: הוא מילֵא אֶת ההר בְּהַרבּה נמלים קטנות, והן, בְּחריצוּת רבּה וּבְכוֹחות משותפים, ניקבו בָּהר חור גדול. רֹאשו של עוֹג נִכְנס לתוך החור, שינָיו הגדולות והבולטות נִתְפְּסו בְּדוֹפְנוֹתָיו, והוא לא הִצליח להשתחרר. וכך נוֹתר עוֹג מלך הבָּשָן עומד, בלי יכולֶת לִראות היכן בְּדִיוק נִמצאים בני יִשׂרָאֵל וּמה הם עושׂים.
מֹשֶה רבּנו ניצֵל אֶת המצב וּמיהֵר לָקחַת בְּיָדָיו גרזן גדול וארוך. ואף שהוא עצמוֹ לא היה נְמוך קומה, גם כשזינק בָּאוויר גָבוה ככל שיָכול היה, הִצליח מֹשֶה להגיע רק עד לְקַרְסוּלֵי הָענק שֶמוּלוֹ. ואוּלם מֹשֶה הִכָּה בהם בְּדַייקנות וּבְחוֹזקה - ועוֹג הָרָשַׁע נפל אַרצָה וחוסל.
"אמרתי לכם שהשֵד איננו נורא כל כך," סיכם מֹשֶה וְכל הסובבים אותו הֵריעוּ בְּשִׂמחה.
כך כָּבשו בני יִשׂרָאֵל אֶת הבָּשָן והִמשיכו לְארץ מוֹאָב, שָם נָכוֹנוּ להם הרפתקאות חדשות.
