חוכמתם של ילדי ירושלים

בְּפוּנְדָק אחד בִּירוּשָלַיִם יָשבו שני תַיָירים שבָּאו מֵאָתוּנָה. האֶחד, שֶהיה חֲרוּמַף, אכל מנה גדולה של בְּשׂר כֶּבשׂ. חבֵרו, שֶהָיה עַבְדְקָן, שָתה כוס יין ועישֵן מִקטֶרת. אמר החֲרוּמַף לָעַבְדְקָן: "זאת הפַּעם הראשונה שאני מבקר בִּירוּשָלַיִם, וְשַׂמתי לב שהילדים פֹּה משונים מאוד."

"מה כַּוָונָתךָ, 'משונים'?" שאל העַבדְקָן.

"לִפנֵי שהִגעתי לכאן שמעתי שהילדים בִּירוּשָלַיִם חכמים מאוד, והֶחלטתי לִבדוק זאת. תפסתי ילד אחד בַּשוּק, נתתי לו כמה פְּרוּטוֹת, והוֹרֵיתי לו שיביא לי משהו לֶאכול, משהו שאֶשׂבּע מִמנוּ ועוד יִישָאֵר לי מִמנוּ לְהֶמשֵך דַרכִּי. היֶלד לָקח אֶת הפְּרוּטוֹת, רץ לְאַחת הסִמְטָאוֹת, וחזר כַּעבוֹר כמה דקות עִם שַׂקיק קטן מָלֵא מֶלַח."

"מֶלח?" שאל האָתוּנָאִי העַבדְקָן וליטף אֶת זְקָנו, "איך אֶפשר לֶאכול מלח?"

"זה בְּדִיוק מה ששאלתי אותו, 'אמרתי לךָ להביא מלח?' שאלתי, והוא ענה לי 'ביקשתָ משהו לֶאכול, שתִשׂבּע מִמנוּ ועוד יִישָאר לךָ מִמנוּ לַדֶרך, וזה מה שהֵבאתי לךָ'."

הגבינה והביצים

"באמת משונֶה," אמר העַבדְקָן, "גם אני שמעתי שהילדים פֹּה חכמים מאוד, וגם אני הֶחלטתי לִבדוק זאת. תפסתי ילד אחד בַּשוּק, נתתי לו כמה פְּרוּטוֹת ואמרתי לו שיביא לי בֵּיצים וּגבינות. כְּשֶחָזר וּבְיָדו מה שביקשתי, אמרתי לו שיַראֶה לי איזוֹ גבינה נֶחְבְּצָה מֵחָלב של עֵז לבָנה ואיזוֹ מֵחָלב של עֵז שחורה. ואתה יודע מה הקטן ענה לי? 'אתה מבוגר יותר, הַראֶה לי אתה איזו ביצה הֵטילה תרנגולת לבנה ואיזו ביצה הטילה תרנגולת שחורה'!"

חבֵרוֹ סָפַק כַּפּיים, ואַפּוֹ הפָּחוּס רָטט בְּכעס. "לא זוֹ בִּלבד שהילדים אֵינם חכמים גדולים, אֶלָא שהם טיפשים וַחצופים!"

הקערה המכוסה

"אתם טועים," אמר להם רַבִּי יְהוֹשֻעַ, שיָשב בְּמִקרֶה סָמוּך אֲליהם, "הילדים כאן חכמים מאוד, חכמים כל כך שהם לא מוכנים שיְזַלזלו בהם. אתה," הִצבּיע רַבִּי יְהוֹשֻעַ על האָתוּנָאִי החֲרוּמַף, "ביקשתָ מהיֶלד שיביא לךָ אוכֶל רב, אך נתתָ לו מעט מאוד כסף, ולכן הוא הֵביא לךָ מַאכָל שדַי לֶאכול מִמנוּ מעט וְלִשׂבּוֹע מִמנוּ, כלומר שלא תִרצֶה לֶאכול מִמנוּ עוד, ויִישָאֵר לךָ גם לַדֶרך. ואתה," אמר רַבִּי יְהוֹשֻעַ לָאָתוּנָאִי העַבדְקָן שבְּדִיוק יָנק מהמִקטֶרת, "שאלתָ אֶת הילד שאֵלָה שאִיש אֵינו יכול לענות עליה, ולכן גם הוא הִציג לךָ שאלה שאי אפשר לענות עליה."

כל יושבֵי הפּוּנדָק הֶאזִינוּ בְּרוב קֶשב לַשׂיחה בין הרב לַתַיָירים. האָתוּנָאים ראו זאת והִנְהֲנו בְּהַסכָּמה לְדִברֵי הרב, והעַבדְקָן מִלמֵל משהו מִתחַת לַזָּקָן. "אמרתָ משהו?" שאל רַבִּי יְהוֹשֻעַ.

"בסך הכול אמרתי שלא יפֶה לדבֵּר ככה עִם תיירים. אצלנו, בְּאָתוּנָה, אומרים 'הַסבֵּר פָּנֶיךָ לַתַיָיר'. אני בטוּח שאיתךָ הילדים לא היו מְדַבּרים כך."

"גם בַּזֶה אתה טועֶה," ענה לו רַבִּי יְהוֹשֻעַ בחיוך, "הִנֵה רק אתמול הלכתי בַּדֶרך וראיתי ילד אחד הולך וּבְיָדו קְערה מכוסָה. 'מה יש לךָ בַּקערה?' שאלתי אותו. הילד הִבּיט אליי ואמר בלי היסוס, "אילוּ אימא שלי הייתה רוצָה שתדע מה יש בַּקערה, היא לא הייתה אומרת לי לכסות אותה'."

צחוק רם פָּרץ מִפִּי כל יושבֵי הפּוּנְדָק, ואִילו האָתוּנָאִים חזרו לְאַרצָם וּפִיהֶם מָלֵא שֶבַח על חוכמתם של יַלדֵי יְרוּשָלַיִם.