המרגלית של רבי שמעון

מַעשֶׂה שֶהָיה בְּעֶרב פֶּסַח, עֵת יָשבו רַבּי חִייָא הגדול ורַבּי שִמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָא ועסקו בַּתורה. שוּק הָעיר טְבֶרְיָה הָמָה אדם; לִקרַאת החג מוֹכְרים וקונים הכול, מָעוֹת עוברות מִיָד ליד, וכל מה שהעַין רואָה וחושֶקת בו – נִקנֶה מיד.

ואוּלם בְּבֵית משפחת חֲלַפְתָא הצניעוּת שוֹלֶטת בַּכּול. בֵּיתם דל, אִשתו של רַבּי חֲלַפְתָא יושבת וּמְקַלֶפת תפוחֵי אדמה, ורק אותם יֹאכלו לַארוחת החג. בַּעֲלָהּ, זאת יָדעה, אֵינו בַּשוּק, כל עִסְקוֹ וחִשְקוֹ בַּתורה.

מה הרעש?

לְרֶגע עצרו רַבּי חִייָא ורַבּי שִמְעוֹן מִלימוד התורה, וּבִן רֶגע נִמלָא חלל בֵּית המדרש בִּצלילֵי השוק. שואל רַבּי שִמְעוֹן אֶת רַבּי חִייָא: "מה קול הרעש הזה?"

עונֶה רַבּי חִייָא בְּחיוך רחב: "מה זאת אומרת? ידידִי שִמְעוֹן, ערב חג היום, צריך להספיק לִקנות מהר והמון."

"לקנות מהר? המון? וּמֵאַין יש לָאנשים ממון?"

רַבּי חִייָא מְחַיֵיך וּמַסבּיר: "מי שֶיש לו מָעוֹת לוקח עימו לַשוק וקונֶה, וּמי שֶאֵין לו – הולך לַאֲדוֹנוֹ וְלוֹוֶה."

רַבּי שִמְעוֹן מֵבין, וְחִיוּכוֹ של רַבּי חִייָא דָבֵק גם בו, "אִם כך, אין בעיה, גם לי יש אדון, אלך וַאֲבקש מִמנוּ אֶת הממון."

רַבּי חִייָא אֵינו מַאמין, הֲרֵי ידוע שחֲבֵרו, בֶּן חֲלַפְתָא, רק לומד ועוסק בַּתורה מִבּוֹקר עד לילה. מִמי יבקש כסף? מִמי יִלְוֶוה? "אוי שִמְעוֹן, שִמְעוֹן, מה יהיה?" אבָל רַבּי שִמְעוֹן אֵינו שומע, בְּכל כוחו הוא רץ לַמְערה של טְבֶרְיָה.

מה קרה במערה?

אין יודע מה נֶאמר שָם, מה נדרש וּמה נשאל, אוּלם אחרֵי זמן קצר בִּצְבְּצה יד מִן השָמַים והושיטה לתוך ידו של רַבּי שִמְעוֹן מתנה – מרגלית, אבן יְקָרה.

מיהר רַבּי שִמְעוֹן לְבֵית רַבּי יְהוּדָה הַנָשִׂיא. רַבּי יְהוּדָה הַנָשִׂיא נתן מַבּט אחד וּמיד יָדע, זאת מרגלית מיוחדת בְּמִינה. "קח לךָ בינתיים שלושה דינרים," אמר רַבּי יְהוּדָה הַנָשִׂיא, "אלֶה יספיקו לךָ לְצוֹרְכֵי כל יְמֵי הפסח הקרֵבים וּבאים, וּלאחַר החג נבדוק בְּדִיוק מה עֶרכּה של האבן הטובה."

רַבּי שִמְעוֹן לא הֶאמין, מֵעולם לא היו בְּכִיסו שלושה מטבעות! הוא עָט על השוק כְּמוצֵא שָלל רב, וקָנה מִכּל הבָּא לַיד – דגים, תרנגולות, מינֵי אגוזים ועוד ועוד.

כשהִגיע לְבֵיתו עמוּס כל טוּב, נָקש על הדלת נקישות עליזות. פתחה לו אִשתו ועֵיניה המומות: "שִמְעוֹן היקר," שָאלה, "מה קרה, הִתחלתָ לגנוב?"

רַבּי שִמְעוֹן חִייֵך, "חלילה, אִשתי, מה פתאום? רק ביקשתי מהאדון שלי, מאלוהים, ממון."

רצה רַבּי שִמְעוֹן להיכנס לְבֵיתו, להניח אֶת השׂקים וְלִטעום דְבר-מה, אך אִשתו חסמה אֶת דַרכּו בְּגוּפה: "אִם לא תסביר לי בְּדִיוק מֵאַין הממון, אני לא מכניסה הביתה אפילו מלפפון."

סיפר לה רַבּי שִמְעוֹן אֶת כל המַעשֶׂה, והיא אמרה לו: "בַּעלי היקר, אין לי צורך בְּכל הקניות, אין לי צורך בְּמִינֵי אבנים טובות וּמרגליות. אֶת העושר נרוויח בָּעולם הבָּא, ולא תִהיה חסֵרה בו אף לא מרגלית אחת קטנה. לֵךְ וְהַחזר אֶת המִצרכים והדינרים לְבַעלֵיהם, ואֶת המרגלית לִבְעָלֶיהָ."

מה הוא עשה באבן הטובה?

רַבּי שִמְעוֹן הצטער לְרֶגע. הוא נתן מבט בַּשַׂקים עמוּסֵי הקניות, אך מיד הֵרִיח רֵיח מוּכּר. "אִשתי היקרה, האִם אני מֵריח אֶת המאכל האהוב עליי, מְרק תפוחֵי אדמה?" חִייכה אִשתו והִנהֲנה, ואז – סגרה אֶת הדלת והִמתינה.

רַבּי שִמְעוֹן הֶחזיר הכול, וּכְשֶבְּיָדו המרגלית חזר לַמערה. עמד שָם רֶגע קט, נתן מבט אחרון בָּאֶבן הטובה, וּכְשֶפָּשט אֶת ידו והאבן בְּמֶרכָּזה – יָרד מלאך מִן השָמַים, הִבּיט בִּפנֵי רַבּי שִמְעוֹן המְחַייכות וּנְטָלה.

אָמרו רָבּותינו: "הנֵס האחרון קשֶה וּמסובך מִן הראשון, שדַרכּם של עליונים לִיתֵן ואֵין דַרכּם לִיטוֹל."

וּבָעֶרב, בְּלֵיל הסֵדר, יָשבו בְּנֵי משפחת חֲלַפְתָא לַשולחן, עסקו בְּדִברֵי תורה, סיפרו סיפורֵי מַעשׂיות, אכלו מַצוֹת כְּמִצְוַות היום, וּכְשֶטָעם רַבּי שִמְעוֹן מִן המָרק חִייֵך לְאִשתו והודָה לַאדוֹנו שבַּמָרום.